אני זוכרת את הצורה שבה הכאב היה משתלט על הכל, זרמים של כאב וייסור היו עוברים בי ממקום המכה עד למוח ועד לאצבעות המתאגרפות סביב שרשרת הברזל. את עצמת השינאה שהיתה מניעה אותי לעמוד חשוקת שיניים ואטומה לכאב שלי או להנאה שלו או לצרוח החוצה את כל השינאה הזאת, אף פעם לא צרחתי אהבה. אני זוכרת את זרם המחשבות הנוראי בראש, את טיפטופי הרעל הקשים- את הרוע שהתפשט בי מכל נים אל כל תא, ואת הגלים של השינאה הזו שהיו גדולים מגלי הכאב, כל הצלפה היתה כמו קללה שהטחתי בעצמי, הידוק המצבטים היה כמו יריקה לעצמי בפרצוף. עירום פומבי כמו כל השפלה שחשקתי בה נועד על מנת להפול עצמי ללא ראויה לאף אחד, להזנות את עצמי- לחלל את הגוף.
נזלתי שינאה כל הזמן, כלפי עצמי. בת זונה, מטומטמת, כלבה מלוכלכת, נצלנית, כפוית טובה. זרם בלתי פוסק של רוע בצורותיו הטבורות ביותר, ואם לא הייתי בסשן ידעתי לפגוע בעצמי במקומות אחרים, הכאב הגיע לי, הייתי זכאית לו כי הוא היה האישור לכך שלא רק אני שונאת את עצמי- כולם שונאים אותי- החל בזה שמצליף בי וכלה באלו שקראו ונהנו מההשפלה המוחלטת, אני מתנצלת בפני חובבי הבדס"מ באשר הם, אל תשכחו שגם אני חובבת מאוד.
הייתי לא ראויה לאהבה בעיני עצמי, חלאת המין האנושי- תפוח רקוב שיש להשמידו- קוננה בי תמיד המחשבה שגם בסוס פצוע יורים, למה לא בי. ואני יריתי בי, פעם אחרי פעם אחרי פעם. כל פילוח של כאב, כל סטירה, כל מכה, כל השפלה, כל הצלפה, כל יריקה הוכיחו לי פעם אחרי פעם עד כמה אני לא ראויה לאהבה. והיו החיבוקים, כאשר הגעתי לתחתית התהום כאשר הושפלתי עד כלות ולא נותרה בי טיפת אמת וטיפת עוצמה הגיעו החיבוקים שאישרו לי שכל עוד אני כלבה אני טובה, אני ראויה. לא ראויה להיות אנושית אף פעם, לא ראויה לאהבה שמגיעה בליטופים.
הייתי עומדת שם, חשופה לגמרי, מודיעה לעולם בכל דרך שאני לא אמיתית, סוג של הזיה, חסרת אישיות- עשה בי מה שתרצה. לא מתווכחת, לא מנסה לאהוב שום דבר, חפץ שעושים בו שימוש. לא הייתי ראויה לחיות באמת, אני עדיין לא ראויה. אני מזהה היום את השינאה בי לעצמי בכל דבר שאני עושה, החל מבצורת העבודה שלי וכלה בבחירה שלי בבני זוג. בכל רגע בחיי עד היום תמיד אני שונאת את עצמי, אני מלוכלכת וטמאה בעיני, אין לזה סיבה או בעצם ישלזה כל סיבה שאפשר לחשוב עליה: כי פרשתי מהלימודים, כי פרשתי מהמקצוע שלי בצבא, כי לא הייתי מספיק טובה במתמטיקה, כי לא הייתי כוסית מספיק (גם בתקופות החטובות ביותר שלי), כי לא התחשבתי ברגשות של אנשים אחרים, כי לא עניינו אותי אנשים אחרים, כי אני מגעילה, כפוית טובה ואדישה. לא היתה לזה שום סיבה אמיתית, שנאתי את עצמי כי הייתי קיימת. הייתי הנאצית הכי גדולה של עצמי ותמיד שמתי פרצופים של אחרים בהאשמות שלי כלפי עצמי.
הייתי חייבת להוציא את זה החוצה לא כי היום אני עושה משהו בצורה שונה לגמרי, אלא כי אני בוחרת היום לראות איפה אני מזיקה לעצמי ולאחרים, איפה אני הולכת במסלול ההפך ממה שאני צריכה, איפה אני מתחמקת מהמחויבות שלי. רציתי שתדעו שאני שונאת את עצמי ובוחרת להתחיל לעשות משהו שונה בחיים, לא להתמודד ריגשית (איזה ביטוי חסר משמעות) אלא לפעול בצורה שונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
