סטודנטית בהפסקה מחפשת...

שוב מעתיקה משם לפה, כי חזרתי לכתוב כפול, חבל שלא יהיה לי עותק פה.

עד שהיד הקפוצה מרפה מהכאב.

עד שהזיכרון נמהל בתרחישי היומיום.

עד שהאהבה דוהה חיוורת

מסמיקה לזכרונות אתמול.

עד שהחום הופך קבוע בפנים

עד שהלב מאט שוב לקצב המתאים

עד שהראיה מטשטשת וחוזרת לפרקים

עד שאין שום טעם להסכים. 

עד שם ולא צעד אחד יותר

עד שם אני מוכנה ועד לשם אבוא.

עכשיו הזמן אוזל לי

בורח וחומק מבין כפות ידיים מזיעות

נוזל ומחלחל אל בין שכבות של זכרונות

ומראה את האתמול שכבר היה ולא יחזור.

___________________________________________________________________________________________________

או שבעצם כבר הגעתי וזה הזמן לפרוש

צריך לדעת להרפות. זה מה שאמא שלי תמיד אומרת.

לקבל דברים שנגמרים בחסד שהיו

צריך לדעת לחבק גם כשכואב לבד ולא ביחד

צריך לנשום.