מגלגלת ג'וינט מעל לתמונה קרועה שלך. מהססת לשאוף פנימה את העשן הצלול. הפנים המחייכות שלך. קמטוטים קטנים של צחוק בזוויות עיניים שאינן רואות אותי. ואני מציתה את הסיגריה מחדש ושואבת עמוק לתוכי עשן מטהר. עוצמת עיניים.
מילים חלביות נוטפות ממני אל התמונה שלך והשפתיים שלך נמתחות מולי בחיוך. לבנות ומסודרות השיניים מתחתן. אני פולטת החוצה עשן סמיך ומשתעלת, פותחת בקבוק בירה וחושבת ש...אולי בעצם אתה מתמוסס כבר עכשיו נאסף בתוכי אל אבותיך, מצטרף בצעד קל אל הזכרונות העמומים שלי אלה שכבר אינם שורטים.
עוד שאיפה עמוקה ומעלת דמעות. אני צורחת אליך, אל המכונית האדומה מאחוריך. המושבים בפנים בוודאי כבר לוהטים, או שרק עצרת לרגע להצטלם עבורי כי ידעת. אני מוחה את המחשבות המוזרות בהינף יד תמונה אל שולחן. ומתאפקת לא לצרוח, כעס צהוב וגדול מתפשט בתוכי ואני רעה עכשיו, רעה מאוד. עיניי יורות חיצים וברקים לעבר המראה ואליך שמשתקף, מונח, דומם, שותת זרעי פריחה, פצוע על שולחן. הבירה קצת חמה אני נחנקת.
נר מהבהב באכזריות קבועה על החלון, כבר מאז אתמול בלילה עוד הוא שם, לא כבה. מהו זיכרון.קצה צל עץ (אלון? תאנה?) נגמר בפגוש מכוניתך, היכן התחיל?
אני תוהה על אותן פינות שלא ראיתי בתמונה. אני תוהה על הנוף שלפניך, על הכביש שמתחתיך. עשן, כמה עשן. החדר סגור כאן כמו מרתף. חדר ביטחון. אני עטופה בחרדות לשניה, וקמה בנחישות לפתוח חלון. קרן שמש מסתננת מבעד לתריס חצי מוגף ופוגעת בדיוק בקצה השיער שלך, קרוב למכונית. (בטח התכופפת, אחרת איך יכלה להיות כזאת זוית?) אתה מכיר את הצבע הצהוב שזורעת בך השמש כל קיץ מחדש? הקצה השרוף של השיער המהבהב מדי חולף ענן אל מול ירח. ריח מלח וחול נסתבכו בשערי לרגע, אני מתנערת ושואפת עוד טוהר לתוכי מהסיגריה.
ברק גדול, לבן חוצה את שדה הראיה התשוש שלי פתאום, אני עוקבת אחרי כלום לשומקום כבר, תמונתך מולי שוב, צריבת השמש בפניך, אף אדום, מצחיק.מה כתוב על החולצה שלך? קציהן של אותיות ירוקות כהות, אני כמעט מקיאה. אולי הבירה וההג'וינט לא היו שילוב כל כך מוצלח. ליתר ביטחון אני לוקחת עוד שלוק מהבירה קצת להרטיב את הגרון שהתייבש לפתע. הגוף שלך עולה יורד מעלי הזיעה מבהיקה על החזה. ירך חובקת אגן. אני דואגת כבר בשקט.
אתה רואה, אני שואלת אל תוך עיניך הריקות, אתה רואה- אני כבר דואגת בשקט עכשיו. אתה יכול לחזור, עכשיו זה כבר בשקט.
בשלב מסוים היא תצטרך להמשיך הלאה. תקום מאפילת ההריסות הטבועות הללו ותמשיך. זה יכול לקרות בכל סימן קטן- אולי עכשיו כשתרים ידה כמו להיטיב את השמיכה היא תתמנף לפתע ותפתח את התריס עד הסוף. אור זהוב ומגשש יכנס לחדר. הנר ישכח מאורו התמונה תישמט מידה והיא תביט באור חודר בהשתקפות שבמראה ואז תקום.
אולי פתאום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
