סטודנטית בהפסקה מחפשת...

צריך להיות טבול בהמון הומור וחיוכים. הבנתי שאני נרתעת מהרצינות המטומטמת שמקיפה הרבה מהשולטים.

החיוכים באמצע הסשן מרטיבים אותי לפעמים יותר מצריבת השוט העמוקה ביותר, היכולת שלי לפלוט משפטי טמטום באמצע סשן (בלי ספק להענש עליהם) והבחור מעלי יצחק ביחד איתי. אני מאוהבת בצחוק.

אני זוכרת סשנים בלי טיפת אוויר, ממוטטת נפשית ופיזית ופתאום הבזק של בדיחה ואני פולטת משפט מצחיק, הוא ואני צוחקים איזו דקה ואז המכה של השוט ("נראה לך שבאנו לפה להינות?!" "כן" "אני נהנה" טראח- סטירה- "את נהנית גם?"), ההקלה של הצחוק תוך כדי הכאב.

ההקלה של הצחוק באמצע ההשפלה הכי נוראית, הליטוף האוהב ביותר לפעמים לא יכול לחיוך.