הייתי מ"כית בצבא, יום השואה. טירונים בעיתיים מאוד, ממשפחות הרוסות. רובם לא יודעים מה זאת שואה (למרות שלא מעט מהמשפחות שם ניצולות שואה).
חדר מצופה פלקטים שחורים, אטום לאור, נרות בכל מקום ומגן דוד משעווה על הריצפה, התמונות הקלאסיות בכל מקום. אחרי לילה של בכי תוך הכנת החדר כבר לא נותרו בי דמעות. החיילים שלי עומדים בשקט,
הם כבר היו בכמה טקסי יום השואה בבית הספר, את התמונות הם מזהים, אבל לא את ההקשר.
אני מושיבה אותם במעגל על הריצפה ומקריאה להם את עדותה של סבתא שלי, את עדותם של קורבי משפחה נוספים.
אני בוכה, הקול רועד, אני מבקשת שיספרו לי מה הם יודעים על השואה ומציירת להם על פלקט שחור בגיר לבן את ציר הזמן המוכר של מלחמת העולם השניה.
אני מתארת להם בקול יבש ופרטי פרטים זוועות נוראיות, הם בוכים ומנגבים דמעות בהסתר זה מזה.
חשבתי שלהביא אותם למקום הריגשי הזה יותיר בי סוג של השלמה, שהפצע שלי יתרכך מעט- "לזכור ודבר לא לשכוח", תרמתי את חלקי.
אבל אני רציתי לשכוח,
אני רוצה לשכוח את הזוועות האלה ואת הצורה שבה הן עיצבו את המשפחה שלי, את היד הקרה של סבתא שלי, את המספר על היד. אני רוצה לשכוח שכשהייתי קטנה התקלחנו ביחד ושאלתי אותה מה זה קפלי העור המוזרים על ירכה (כדור רובה), אני רוצה לשכוח ששאלתי למה האצבעות ברגלה דבוקות זו לזו (כוויית קור שמעולם לא החלימה) אני רוצה לשכוח שכשסבתא שלי היתה ילדה עשו עליה ניסויים ואנסו אותה ורצחו אותה- אלא שהיא משום מה נשארה בחיים.
אני רוצה לשכוח הכל.
אני רוצה לשכוח שאמא שלי בוכה עד היום על הקור של סבתא, על חוסר האהבה שהיה בבית שלה. אני רוצה לשכוח הכל.
אני חיה כדור נוסף, שלישי (סבתא, אמא, אני) לשואה, ירשתי את רגשות האשמה הנוראיים. הם עברו שינויים, סבתא אשמה על שנשארה בחיים, אמא אשמה על שלא נותרה חלק מהתרבות הישנה והפכה לצברית, אני אשמה כי לא נתתי לסבתא לספר לי הכל, כי לא רציתי לזכור את הכל ודבר לא לשכוח.
נדר/אברהם שלונסקי
על דעת עיניי שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח- עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.
ואני רק רציתי לשכוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
