סטודנטית בהפסקה מחפשת...

In your room
Where time stands still
Or moves at your will
Will you let the morning come soon
Or will you leave me lying here
In your favourite darkness
Your favourite half-light
Your favourite consciousness
Your favourite slave

אני מקדישה לך את הפוסט הזה, בהמון אהבה. הייתי במקום הזה שעליו אנחנו מדברות וגם אם היום נוטפים ממני החיבה והגעגוע לשם, אז הייתי שבויה. הוזה או נהזית על ידי מישהו אחר, תמיד מרחפת מעל העצמיות שלי, תמיד מלטפת ורק כמעט נוגעת איפה שבאמת כואב. כאב פיזי שמחליף כאב פנימי, אז מה אני יודעת לגבי נורמליות? אני אומרת לך לבחור- אם X אז Y ואם W אז Z, מי אני שאומר לך את הדברים האלה? אני מזמן בחרתי ככה או אחרת, ורק היום מבינה את הבחירות.

אני רוצה לספר לך, אולי לא יכולתי כי לא היה לי אומץ, כי לא ידעתי איך, כי קשה לי עד היום לומר את זה. אני רוצה לשתף אותך במשמעותה של התמסרות מהסוג שדיברנו עליה, במשמעות לא הפיזית לשם שינוי. ואולי נתחיל בכל זאת עם הפיזית? אולי נתחיל בסימנים הקשים שהיו נותרים בי אחרי כל סשן (שליטפתי אותם באהבה ורעד...רגע זה נפשי), בזה שהיו סשנים שאחריהם לא חזרתי הביתה כמה ימים כי אי אפשר שהמשפחה תראה אותי. בסשנים שהיו מותירים אותי רגישה כל כך עד שלא יכולתי לשבת במשך שבוע. אבל, על מי אני עובדת? את ואני מתגרות מעצם המחשבה שלא נוכל לשבת שבוע בגלל סימן כחול חזק על הישבן.

בואי נדבר על השלכות נפשיות, על הגעה למקום האמיתי של ההתמסרות הזאת, לפחות בידי אלו שלא יודעים להדריך אותנו במשעול הצר הזה- בצידו האחד אורגזמה ובצידו השני ביטול העצמי שלנו. 

זה מתחיל פיזי- את לא יכולה לגמור נניח עד שהוא נותן את ההוראה, את צריכה לאונן פעם בשעה שלוש דקות ולהודיע שעשית (כמובן בלי לגמור) זה לא משנה מה המשימה, הן הולכות והופכות חודרות יותר, מרובות יותר, מעיקות יותר ודורשות יותר. את מתחילה להיות מודעת לנוכחות שלו- דווקא המנטלית- כל שעה משעות היום. את מודעת עד כאב לפעמים (לשם שינוי לא מטאפורה) לכך שבחרת לתת לו להכתיב את מהלכייך. בשלב מסוים את גם תשכנעי את עצמך שהבחירה כבר מזמן לא בידייך שהמקום הזה שבו את מוכתבת על ידי מישהו אחר זה המקום הטבעי שלך. ואז את מתמסרת לגמרי, אין לך דעה עצמאית על כאב או הנאה וכל מה שמוכתב לך מלמעלה חצוב בסלע. את שותקת את הכל כי כך נאמר, או גרוע מזה: את מודעת לחלוטין שישנם דברים שאת לא נהנית מהם ותעשי אותם בכל אופן כי הוא נהנה מהם, הם משפילים אותך מדי, מכאיבים לך מדי ומרסקים אותך ואת תעשי את זה בכל אופן כי הוא הורה או ביקש או הפריח לחלל האוויר. את הופכת מודעת אליו בכל נים ועצב בגופך ויש בך צורך מוחלט לרצות אותו, ממילא זה תמיד על חשבון עצמך. ואל תגידי לי שאת נהנית מהכאב, אולי כדאי שתחשבי על המשפט הזה שוב.

את על ארבע, כל הגוף שלך מתמלא באושר שיש בך לסיפוק אדם אחר, את מסירה את כל החומות שאת מגיעה אליהן ונהנית מהחופש המוחלט שיש בתוכך, בהענקה מטורפת למישהו אחר. מאיפה זה מגיע, כבר הבנת?

אני אוהבת את הסקס הזה. על ארבע אני מרגישה שאני מקיימת תכלית גבוהה יותר בתוכי, אני מגשימה חלק מהייעוד שלי- לענג מישהו אחר ואת עצמי ברמות גבוהות יותר של רגש וחשיפה. אני גם אקסהביציוניסטית כי יש בי צורך גדול מאוד לאישור של הסביבה אותי, "תראו אותי, אני מטורפת לגמרי. תגידו לי שזה בסדר". וגם הכאב שאני סופגת מגיע מהמקום הזה- תראה מה אני מוכנה לעשות עבורך (או למעשה עבורי) כדי להוכיח לנו שמגיעהלי האהבה הזאת. אני מפחדת מרגש, אבל לאמפחדת שתיכאב לי בחוץ. פעם חשבתי שאני מפצה, אני לא מסוגלת לספוג כאב ריגשי כמו כל ונילי נורמלי אז אני פונה לסטיה וסופגת כאב פיזי.

Feelings are intense
Words are trivial
Pleasures remain
So does the pain
Words are meaningless
And forgettable

את מתחילה לאבד מילים שתמיד השתמשת בהן- אני רוצה או אני צריכה הופך לאני מבקשת, אני מתחננת. את משתמשת במילים האלה מול אנשים אחרים וצוחקת על עצמך כי את יודעת טוב יותר, אתיודעת שאין שום דבר שאת צריכה אם לא נאמר לך מראש. את נשלטת לגמרי. עונג וכאב מאבדים את המשמעות הקודמת שלהם, מעורבבים יחד בתוך משהו גדול יותר, זה לא משנה מה הוא מעניק כל עוד הוא מעניק. את שבויה בתוך חומה של תלות. תתמסרי אל הידיים, אל הקול, אל השפתיים. תשכחי את עצמך בתוכן. את מתמסרת כדי לא לפעול בעצמך, את נותנת כדי לשכוח. ההנאה המינית שלך שתלויה בהתמסרות ובכאב מובילה אותך לספייס הזה, השיכחה האולטימטיבית. למה להיות מודעת כשאפשר לא?

את לא אומרת יותר מדי רוב הדברים נעלמים כשאת מולו או כשאת שומעת אותו, או שהם לא נעלמים ואת מכריחה את עצמך לשתוק אותם כי אחרת את לא ראויה. גם המילה הזאת ראויה. מה היא אומרת? למה חשבתי תמיד שאני צריכה להקריב כדי להיות זכאית למשהו? איך לא ידעתי שמגיע לי לקבל אהבה פשוט כי אני קיימת? פשוט כי אני אני?

אבל לא ידעתי את זה ושקעתי עמוק יותר ויותר למקום הזה שבו רק הכאב יכול לטהר. הייתי מגיעה אליו וממנו תמיד, כל דבר אחר היה תחנת הביניים שלי עד לשם. חייתי באמת רק כשהתמסרתי אליו, בין אם זו היתה משימה כלשהי שהיה עלי לבצע (ויום ללא משימות היה קשה לי מאוד, כי הנוכחות שלו לא היתה מוחשית כל הזמן), בין אם אל הקול שלו שהיה מדריך אותי אל ספייס או אורגזמה ובין אם בדברים פשוטים- הליטוף. הייתי שלו לגמרי, לא היתה בי נשימה עצמאית משל עצמי, לא היה בי צורך עצמאי.

לפי כל הגדרה, אגב, רק שנהיה ברורות מאוד- הייתי הסאבית הכי מסורה שהוא הכיר. מה שקרה בינינו היה אידאלי עד ההתפכחות שלי. הייתי מופת ודוגמא למספר סאביות ואדונים בקהילה, והכינוי שמאחוריו התחבאתי (והתחבאה גם כל אישיותי) היה נהגה לעיתים בהערצה שקטה.

מסורה, אבודה.

Hot and cold emotion confusing my brain
I could not decide between pleasure and pain.
Like a tramp in the night I was begging for you
To treat my body like you wanted to.

אני מפוכחת היום מאשליות, אנחנו מדברות על התמסרות- אני מסורה אליו היום. מסורה ונותנת הכל. אני לא שואלת אם אני ראויה או לא, ברור לי לגמרי שכן, הכאב פחות משמעותי מולו מבחינתי כי אני ראויה מראש, הכאב מולו הוא נתינה. אני מתמסרת לדברים פשוטים שאנחנו צוחקים עליהם בידיעה שהם משחק- לא לאונן או כן לאונן. ובכל זאת אני מתמסרת למשחק הזה, למה?

לא מתוך הצורך בשליטה (?) אלא מתוך ההנאה שבמשחק, מתוך החיוך שכובש אותי והחרמנות שגואה בי למשמע מילים מסוימות. אנחנו משחקים ב"אדונים ומשרתים", נראה לי שזה יותר בגרסאת הפופ של זה אבל. עוןשים סקס ולא שליטה.

אני רוצה לומר שאני מאחלת לך להגיע למקום הזה שבו את תעשי סקס ולא שליטה, אבל אני רוצה גם לומר שאני מאחלת לך שתגיעי למקום של ההתמסרות המוחלטת. קשה ככל שזה היה חוויתי משהו מדהים שאולי פעם גם אחזור אליו (?)

המון שאלות נשארו בי פתוחות, אני מתיימרתלדעת לא מעט תשובות ובכל זאת עם כל תשובה שקיבלתי או נתתי עלתה בי שאלה נוספת למקום הזה, לבכי הזה, לביטול הזה. זה סוג של התמכרות.

התחברנו מהר את ואני כי יש בך משהו ממה שהייתי, ויש בי משהו ממה שהיית. אנחנו בנקודות זמן שונות לומדות זו מזו.

אל תפסיקי ללמוד. אני כאן מולך, כרגע, כמו שאני, מנסה לחוות יחד איתך סוג חדש של חברות.

אני מקשיבה לך, דברי איתי. תקשיבי לי וגם אני אדבר....