סטודנטית בהפסקה מחפשת...

"אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות, ניפגש בתום ימים רבים- בתום הרבה לילות."

אתה עדיין שם, גם השנה לא באתי לרגל יום הזיכרון. השנה לא הייתי אצלך בכלל. מה זה משנה אם אגיע או לא- אתה תמשיך להיות שם ותחכה לי בין אם אי פעם אגיע או לא.

הייתי מוכנה לזה הפעם, אתה יודע. ידעתי שגם השנה לא אראה אותך בטקס של התיכון, היה לי ברור לחלוטין שאשמע את השם שלך מוקרא בתוספת הז"ל וגילך שהיה. אתה מבוגר ממני בשנתיים, ואני כבר גדולה ממך בשלוש. לפעמים זה נראה לי לא פייר, איך יכול להיות שאתה מבוגר ממני בשנתיים ואני כבר גדולה ממך, לי יהיו קמטים ולך לא. זה נראה לי נורא, היית צריך לחרוד מזיקנה כמוני.

מצחיק שהכי לא הוגן בעיני הוא שאני יכולה לרקוד ולעשן סמים, אתה אמרת שאחרי הצבא תתחזר על סמים כמו משוגע, אתה חסר לי בהמון ישיבות. יכולנו לעשן ביחד כמו שני משוגעים, חולי נפש. יכולנו גם לא להכיר, לא להחליף מילה בינינו יותר ולהתרחק כמו שזה קורה לפעמים או להתקרב כמו שגם זה קורה.

מרגיז אותי שיכולנו לריב, ואולי פעם הייתי מגלה לך שאני דלוקה עליך נורא ורק מחכה שתיפרד מהחברה שלך. אולי לא, איך אפשר לדעת דברים כאלה? אין לי אפילו בדיעבד להשוות אליו.

בדיעבד הייתי צריכה לחזר אחריך כמו מטורפת, ומה זה היה נותן? האם זה היה מקהה או מחליק את הכאב? או אולי מגביר ומשגע?

לא הייתי אצלך כל השנה, מעניין אם הרגשת את זה. מעניין אם הרגשת בכלל שעברה עוד שנה. השכיבה הזאת באדמה בטח מקהה את חוש הזמן עד לאבק. מצד שני לא מעט חברים מסביבך ככה שבטח יש לכם על מה לרכל.

זה כואב הרבה פחות עכשיו, מאוד עמום. זה לא חד ומפלח אותי בגוף. אני מתגעגעת אליך, יש בי רגעים שאני חושבת שאם היית באיזור היית שמח לשמוע על משהו כזה או אחר.

יש ימים שאתה לא עובר לי במחשבה אפילו פעם אחת, ויש ימים שאתה לא יוצא ממנה.

אני אבוא אליך לפני הטיסה, אספר לך על המסלול שתשמור עלי ותדע איפה אני מסתובבת, אציתי עכשיו לומר לך שאני אשמח אם תזרוק עלי איזו מילה טובה למעלה, אבל לפי השנה האחרונה שעברה הבנתי שכבר עשית את זה.

אני אף פעם לא הייתי צריכה לבקש.

זה פוסט יום הזיכרון שלי, למרות שהשנה כבר היה לי אחד שהוגש מאוד בהקדמה (ורק הנץ שם ליבו אליו), אבל זה... הפוסט הרישמי מוקדש לאחד אחר. לא לבחור שלה, אלא לזה שיכול היה להיות שלי ויכול היה גם לא.