יושבים בחדר בדלהי, מסטולים מהחומר הכי טוב שעישנו (שגם עלה יקר מאיזה אחד בשם "ג'ק") ורואים טיטאניק בסטאר וורלד, נשפכים מצחוק, מזגן בווליום, מאוור תקרה עובד ואני כבר לובשת את בגדי העלאק לי תיירת בהודו החדשים שלי (רק שאני באמת פאקינג תיירת בפאקינג הודו) קשה לי לתפוס את זה. כמו שבטוח עוד תראי בתמונות אביטל, הכל פה נראה כמו החדר שלך, כולל הצבע והמצב של הסדינים. זה מכניס אותי באמצע אחת הסטלות לסרטים שאם אני אפתח את הוילון תהיה כאן פתאום ירושלים- הכי לא קשורה ולא אמיתית. אבל לא, מאחורי הוילון מסתתר לו בית הודי מתקלף ואתמול הבחור ראה שם יונה :)
תיכף יגיע ההודי עם האוכל, זה כמו סיני משודרגת רק הרבה יותר איטית
עשינו תחרות גרפסים אחרי איזה מאנצ' ואני תקעתי גרפס היסטרי והבחור אומר: את הכי סקסית כשאת תוקעת גרפסים.... וואט דה פאק?!
לדבר עם הודים בטלפון...זה הרבה יותר מצחיק מלדר איתם פנים אל פנים: "וואט רום אר יו?" "טרי (כמו עץ) או וואן" "וואט? ת'רי או וואן?" "וואט ת'רי, טרי או וואן? ייס?" "אוקיי" "וואט אוקיי???" ואז הם מנתקים לך ואת כאילו "בבקשה אלוהים תעשה שהם הבינו". הם כל כך קשים... "איי קול יו אפטר יו קול מי אנד יו אורדר דם אנד איי אורדר יו אנד די קאם אנד דליבר, אוקיי? "וואט אוקיי?" (את תוהה לעצמך אם אמנם הוא דיבר אליך ונדרשת שם תשובה)
ואני מה איתי עכשיו? פתאום שקט. הודו היא אחרת, הכל לוקח זמן, אף אחד לא מצפה ממך שתסכים למחיר הראשון...נראה לי שהרבה מהמקח שעומדים עליו כאן הוא סוג של הלך תרבות הודי להפגת השיעמום הקולקטיבי.
הארי ראמה, מעוז התרמילאים הישראליים...הדיבור הצבאי הקצוב הזה משגע אותי, אני זוהרת בבגדי הודו מתוקים ומסטולה למרחקים ארוכים וההם באים לי עם משקפי שמש רמת אביב ג' וחולצת אל לה ז'אן פול אמא מליונרית אבא מליארדר ומפרים לי את האיזון. אני סתם מקנאה בהם שמממנים להם ת'טיול ולי לא (מצד שני גם באמת נמאס לי מדיבור צבאי).
אנחנו בהארי ראמה במסעדה (ישנו בייס פיז הוטל שהוא פצצתי ביותר), אני בחצאית הודו הבוהקת שלי והבחור במה שאני אכנה "ההסתגלות להודו" מכנס דייגים בורדו (כן, זה צבע אמיתי ולא שחור).
וזהו לעכשיו... כבר מתבשל לי פוסט קניות, עצות ומילון לקונה בהודו... יש לי עד סוף הטיול לבשל אותו :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
