יש קטעים שאני רק רוצה לבכות מההלם- כמה יופי יכול להיות במקום אחד, כמה אהבה וכמה גן עדן אפשר לחוות?
ואז אני מתאפסת, כי אני עדיין אדישה קצת לבחור שלי, וכעדיין חומקת בתוכי למסתור ומתחבאה... אבל יותר טוב ממקודם. אחרי הכל, הודו יותר טובה מישראל. 
את רוב הימים עד עכשיו, וזו גם הסיבה שלא הרביתי לכתוב העברתי ממוסטלת לגמרי (זה הבוקר הראשון שאני סחי מאז שהגענו לקסול לדוגמא) טוב זה וגם העובדה שאין כאן אותיות בעברית על המקלדת ואני מקלידה מזיכרון...כמה זמן עד שאני אשכח גם איפה היו אמורות להיות האותיות?
קשה לי למצוא מילים לתאר לכם את חווית הודו שלי, יותר מנופים היא מתמקדת באנשים: בזוג שגר בחדר הסמוך לנו, מתוקים וסטלנים כאחד, בבחור החצי גרמני חצי יווני שאליו שייכת המסעדה שבה אנחנו מסיימים כל ערב, בבנות המקסימות שהנעימו לנו סטלות ארוכות ומייגעות בדלהי. בזוג ההודי שהיה בסליפר לידינו בנסיעה המייגעת מדלהי לקסול. בו ובי. הודו שלי עומדת בסימן היכרות והתגברות על פחדים.
אני מהרהרת מדי פעם (ושוקעת עמוק לתוך ניתוח סיבות) במי אני ומה אני, בשטויות שעשיתי, בדברים שלוקחים עליהם אחריות.
ומתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
