סטודנטית בהפסקה מחפשת...

קמה בבוקר, המיטה כבר חצי קרה.

החיבוק משבע ורבע כבר לא תופס בעשרה לשמונה.

להתלבש, להסתרק, לרסס דברים שמריחים טוב.

כוס קפה, איפור.

מונית.

קונה כרטיס, מחכה לרכבת.

מאחרת.

רצה לאוטובוס, תקועה בפקק.

קונה חלב, מכינה קפה.

החלב מקולקל.

מחליפה חלב, מכינה קפה.

החלב מקולקל.

מחליפה חלב, מכינה קפה.

החלב מקולקל.

מקבלת החזר, רצה לקנות חלב במקום אחר.

מכינה קפה.

קובעת תור לגניקולוג, עונה לטלפונים, מתאמת קביעות.

מתפללת לאלוהי הכסף.

מדברת איתך, מחייכת.

חודש בהודו מבזיק לי בראש, אני מתעלמת.

לובשת חיוך מעל הכל,

כמו כסות ענקית של טוב,

אם מספיק מחייכים זה נכנס גם עמוק,

אתה מתקשר, נושמת פתאום.

חודש בהודו מבזיק שוב בראש, מתעלמת.

דברים שמחזיקים אותי רק לרגע,

רק לכמות החיוך שדרושה ולא יותר,

כאילו דווקא היום התקציב דל,

הארנק ריק מאנרגיה.

אבל רגע...היה חג.

משפחה. רעש.

דרישות, צעקות, תורנויות.

לשטוף כלים, לשטוף ריצפה, לשטוף הכל.

נכנסת לחדר וסוגרת דלת.

המצפון מתקתק.

ואני מחליטה לחייך,

כבר החלטתי לפני כמה ימים.

אני מחייכת לכולם.