סטודנטית בהפסקה מחפשת...

אני רוצה את מי שיעמוד מולי ולא ירעד, שידע את רצוני ולא ייכנע לי.  אני רוצה שיתבונן בי ויוריד אותי למטה במבט אחד. 

אני מחפשת את הניצוץ בך, מחפשת את הכוח, כמהה לחוזק שבך. משתגיע, יזדחל הפחד בנשיפות חמות אל תוך עורפי ללא הואיל.  כשתאמר אוהב, אשיב מיד כי משהו נכון מזה כבר לא יהיה.  כשתכתוב אותי על דף לבן אהפוך עצמי לעט, אגיש לך את המילים, או אשתוק את תשוקתי.

אל תטעה, הסיכוי שתוכל לי קטן.  אני אקרע ממך פיסה פיסה אם תיכנע לי.  טורפת נוראית- ציפור דורסת מלמעלה, לא חולשתך ביקשתי לי, אלא עוצמתך.  אל תישבר בי, אל תניח לעצמך ליפול, להישען עלי.  אל תבקש ממני כוח, את מה שיש לי אני שומרת לעצמי, מולך אני בוחרת להפסיק. 

קח אותי, אישה גאה, זקופה ויציבה. קח אותי אליך עכשיו, תן לי אצלך לנשום, תן לי לוותר, תן לי לקרוס אליך ולא מתוך חולשה. תן לי להתאחות מתוכך.  עמוד מולי והתענג על הכיבוש, אני יודעת, עם כל העוצמה שבי, הוריד אותי על ארבע, רסק אותי לתוך פנטזיה מהולה במציאות.  הבט בי קורן, וראה את הבחירה שלי, עם כל הכוח שרוסן בי, אני כורעת לרגליך.

אני מחפשת אותך ברחוב, היכן אתה?  מחממת תוכי כלפיך, כל עיניים אדישות ברחוב יכולות להיות שלך, אבל הן לא, הן אף פעם לא, הן מושפלות מולי בלי טקס, בלי כוח, הן מהססות או נחבאות.  אני קוראת תיגר עליך, בוא ומצא אותי כבר.  אתה תוביל אותי בראש מורם וגאה.  על הברכיים מולך אגלה לך את כל.  על הברכיים מולך אתה תראה איך הדמעות מחליפות שפה אנושית. אני אפול, אני אקום, אני ארד וגם אשכב מולך כשרק תגיד וכל ניד עפעף קצר ייקלט בי ויוביל אותי.

תרצה, אספר לך שאין סיבה, למה לי להתקפל מולך, אם תתעקש גם אשתף אותך שיש שם סוג סוטה של אהבה.  הכוח הזה שנעול בי מול כולם, דולף על עורם המתבקע כמו מרעל מיבש ורק אתה תספוג אותי ותפרח.  רק אתה תבלע אותי אל תוך גופך ורק אתה תכיל אותי, חסין מרעל ועורמה.  אתה תרצה אותי חזקה ויודעת, שואלת ומבינה.  דע אותי, כל שאלה ותשובתה ברורה, בטרם נהגתה, את קולך ביקשתי, את כוח המילה.  

יכולת כבר לבוא אלי, יכולת להוריד אותי למטה כבר מזמן, אני מרגישה אותך תמיד- רחוק אבל יודע, שוחר לטרף שאני כמהה להיות.  מחכה להזדמנות הנכונה, החיים עוד לא מספיק הכינו אותי אליך ואתה עוד מחכה, ממתין שגוש הפלסטלינה יסיים את עיצובו ואז תבוא.  תמעך, תשנה, תשחק ותעצב. ואז סוף סוף יקרה.

אל תכתוב אותי באותיות קידוש גדולות, אני אפול ואתרסק בך.  מה החוזק שתמצא בי אז?  ומה החוזק שביקשת בי להרים ראש על ארבע, להסתכל אל תוך עינייך- מפתה. ומה תראה שם אז? תראה פחד? או אולי גדילה? לאן אלך כשאתרסק?  הפחד מעצמי גדול כל כך, איזו איכות שלא שמרתי בתוכי ראית?  אם אפול לרגלייך מרכינה מבט? מה אז? ואם אשתוק ולא אומר מילה לטוב וגם לרע מה אז?

אני יודעת שנמעיט דיבור, בתום כל הטקסים הרגילים אחרי שכבר תבחר בי, מבט יספיק. מצמוץ שפתיים או עפעוף מהיר, פתוחה לקלוט אותך בכל עצב, תא ונים. תן לי להשפיל מבט מדי פעם, לא מלחמה ביקשתי אלא השלמה.  תן לזעמי לפרוץ החוצה, לא מוכל ולא נחשב בתוך ידייך.  עוצמת הליטופים שלא קיבלתי ואלה ששמרת לי. 

בקרינתך אני רוצה להתפלש וגם לצחוק, בתוך גופך אני רוצה להיטמע.  אני חולמת על לילות טובים איתך, חולמת אהבה עוטפת, מלטפת.  אני חולמת על כניעה.  לרוץ אליך בסוף כל יום.  אל תבקש ממני שאהיה פחות מזה

מגלגלת ג'וינט מעל לתמונה קרועה שלך. מהססת לשאוף פנימה את העשן הצלול. הפנים המחייכות שלך. קמטוטים קטנים של צחוק בזוויות עיניים שאינן רואות אותי. ואני מציתה את הסיגריה מחדש ושואבת עמוק לתוכי עשן מטהר. עוצמת עיניים.

מילים חלביות נוטפות ממני אל התמונה שלך והשפתיים שלך נמתחות מולי בחיוך. לבנות ומסודרות השיניים מתחתן. אני פולטת החוצה עשן סמיך ומשתעלת, פותחת בקבוק בירה וחושבת ש...אולי בעצם אתה מתמוסס כבר עכשיו נאסף בתוכי אל אבותיך, מצטרף בצעד קל אל הזכרונות העמומים שלי אלה שכבר אינם שורטים.

עוד שאיפה עמוקה ומעלת דמעות. אני צורחת אליך, אל המכונית האדומה מאחוריך. המושבים בפנים בוודאי כבר לוהטים, או שרק עצרת לרגע להצטלם עבורי כי ידעת. אני מוחה את המחשבות המוזרות בהינף יד תמונה אל שולחן. ומתאפקת לא לצרוח, כעס צהוב וגדול מתפשט בתוכי ואני רעה עכשיו, רעה מאוד. עיניי יורות חיצים וברקים לעבר המראה ואליך שמשתקף, מונח, דומם, שותת זרעי פריחה, פצוע על שולחן. הבירה קצת חמה אני נחנקת.

נר מהבהב באכזריות קבועה על החלון, כבר מאז אתמול בלילה עוד הוא שם, לא כבה. מהו זיכרון.קצה צל עץ (אלון? תאנה?) נגמר בפגוש מכוניתך, היכן התחיל?

אני תוהה על אותן פינות שלא ראיתי בתמונה. אני תוהה על הנוף שלפניך, על הכביש שמתחתיך. עשן, כמה עשן. החדר סגור כאן כמו מרתף. חדר ביטחון. אני עטופה בחרדות לשניה, וקמה בנחישות לפתוח חלון. קרן שמש מסתננת מבעד לתריס חצי מוגף ופוגעת בדיוק בקצה השיער שלך, קרוב למכונית. (בטח התכופפת, אחרת איך יכלה להיות כזאת זוית?) אתה מכיר את הצבע הצהוב שזורעת בך השמש כל קיץ מחדש? הקצה השרוף של השיער המהבהב מדי חולף ענן אל מול ירח. ריח מלח וחול נסתבכו בשערי לרגע, אני מתנערת ושואפת עוד טוהר לתוכי מהסיגריה.

ברק גדול, לבן חוצה את שדה הראיה התשוש שלי פתאום, אני עוקבת אחרי כלום לשומקום כבר, תמונתך מולי שוב, צריבת השמש בפניך, אף אדום, מצחיק.מה כתוב על החולצה שלך? קציהן של אותיות ירוקות כהות, אני כמעט מקיאה. אולי הבירה וההג'וינט לא היו שילוב כל כך מוצלח. ליתר ביטחון אני לוקחת עוד שלוק מהבירה קצת להרטיב את הגרון שהתייבש לפתע. הגוף שלך עולה יורד מעלי הזיעה מבהיקה על החזה. ירך חובקת אגן. אני דואגת כבר בשקט.

אתה רואה, אני שואלת אל תוך עיניך הריקות, אתה רואה- אני כבר דואגת בשקט עכשיו. אתה יכול לחזור, עכשיו זה כבר בשקט.

בשלב מסוים היא תצטרך להמשיך הלאה. תקום מאפילת ההריסות הטבועות הללו ותמשיך. זה יכול לקרות בכל סימן קטן- אולי עכשיו כשתרים ידה כמו להיטיב את השמיכה היא תתמנף לפתע ותפתח את התריס עד הסוף. אור זהוב ומגשש יכנס לחדר. הנר ישכח מאורו התמונה תישמט מידה והיא תביט באור חודר בהשתקפות שבמראה ואז תקום.

אולי פתאום.

תכירו את הפחד שלי, קוראים לו עוצמה.

הוא מלווה אותי כבר שנים בדרך כזאת או אחרת ומטפטף לי לאוזן שאני לא ראויה, אתם יודעים- דואג שהראש ישאר באדמה.אני זוכרת כשהייתי בת חמש וכל הילדים שיחקו ב"אני עומדת במעגל" והזמינו אותי למרכז המעגל, הפחד שלי זקף את שתי אזניו הרגישות ושאג- טיפשה! אף אחד לא יכנס למעגל איתך! אני ברחתי לצד לבכות. מאז אנחנו ביחד, הפחד שלי ואני- באש ובמים.

שנים לא ידעתי שיש לו שם, חשבתי שהוא סתם פחד, נו- כמו פחד גבהים ופחד מעכבישים, סתם פחד רגיל.

אז נכון שהוא היה מתעורר רק כשאני הייתי צריכה להיות במרכז, אז מה? אולי יש לי פחד מריכוז? ונכון שהוא היה צועק עלי בעוד שפחדים אחרים פשוט צורחים מאימה, אבל הוא היה פחד. והוא היה הפחד שלי. וככה המשכנו הוא ואני בעולם, אני זוקפת ראש והוא דואג שאשפיל אותו בחזרה.

ואז הגעתי לסדנה, ובסדנה הוא התחבא לו קצת ודאג שאשכח ממנו, מה הרי הוא לא רוצה שיגלו אותו וככה לקום וללכת נכון? אז הוא נתן לי להיות בעוצמה, וגם בחופש- בגבולות שלו. וככה לאט לאט הזדחל בחזרה והתחיל לטפטף משהו אחר- תעזבי את הסדנה, זה סתם שטויות, מה הם יודעים, הם לא מכירים אותך, את לא צריכה אותם.

ופעם אחת כשהייתי בסדנה שמעתי אותו לוחש לי באוזן- טיפשה, אפילו המנחה לא שם עליך. תראי הוא לא נותן לך להשתתף הערב, הוא רואה עליך שאת לא יכולה להתגבר עלי. הוא יודע, את מפחדת ואת חלשה ולא מספיק טובה לכלום- אפילו כאן את תיכשלי. ופתאום תפסתי אותו- הסתכלתי לו טוב טוב בעיניים ושאגתי- תעוף מפה!

הפחד שלי נבהל... מה זאת השאגה הזאת? תמיד הייתי מבקשת בלחש מקסימום מתחננת, אבל שאגה?!

הוא הסתתר בשקט וחיכה לראות מה יקרה, הפחד שלי האזין בסבלנות וכשזיהה שיש מולי אתגר וחשש מכישלון הוא קם והתחיל ללחוש בשקט- את לא מספיק טובה, את טיפשה, כל כך טוב הוא הסתתר שלא גיליתי אותו.

ועכשיו הבנתי, הבנתי מה ניהל אותי היום ומי- זה הפחד שלי, הפחד מלהיות בעוצמה. אז אני כותבת עליו ובשבילו שיראה שגיליתי אותו ושמעכשיו כל פעם שאשמע אותו לוחש אדע שזה הוא ואתעלם.

הכי טוב סיפור ילדים, ככה לא מפחדים.