אין

לא כתבתי כאן הרבה זמן. אולי זה לא טוב, כי אני צריך לפרוק יותר מה שאני מרגיש. וכמעט ואין לי אפשרויות אחרות לדבר על רגשות. כלומר, אני לא בטיפול פסיכולוגי כבר הרבה זמן, וההורים שלי הם האנשים היחידים שאני מנהל איתם שיחות, אבל קשה לי מאוד לדבר איתם על מה שאני מרגיש. כלומר, עם אימא שלי אני יכול לדבר, אבל הרבה פעמים אני מנסה לא להעמיס עליה יותר מדי. גם ככה קשה לה עם כל מה שקורה איתי.

אני מרגיש לפעמים שכבר ויתרתי על החיים. כלומר, החלום האקסלוסיבי של אישה, בית, ילדים וכלב, התרחק לגמרי. אני לפעמים חושב שאין שום תקווה. תמיד יש לי את ההרגשה שאם אני אמות ביום מן הימים, זה יהיה מוות לא טבעי. כלומר, אני די משוכנע בזה. אני לא רוצה לפגוע בעצמי, כי אז אני פוגע בהורים שלי. אבל המחשבה הזאת שאני צריך להמשיך לחיות ולהילחם, היא בלתי נסבלת. אני מרגיש הרבה שאני "סוחב" את עצמי. כלומר, הולך לישון מאוחר, קם מאוחר. בעצם, לא קם, כי אין לי חשק לקום. אין שום הנאה בחיים האלו. אין אפילו משהו אחד שאני מרגיש ממנו ריגוש. כלום. כאילו שהנפש מתה והגוף ממשיך לזוז.

אני מרגיש שאני פשוט לא מרגיש. ככה. כמו נפש מתה. חסר אהבה, חמלה, תקווה. כלום. אני רק גורר את עצמי ומרגיש שאני מנסה לעשות הצגה כאילו שאני בסדר, אבל אני לא.

אני צריך להכיר בעובדה - אני פגוע נפש. זה קצת קשה לי לומר את המילה הזו, אבל זאת האמת. אני מתמודד עם הפרעות נפשיות כבר שנים, ומנסה להדחיק את זה יותר ויותר. אף אחד לא יודע. אף אחד גם לא ידע, לא בעבודה, לימודים, סביבה. בדרך כלל חושבים שאני סתם "מוזר", אף אחד לא יודע מה אני מרגיש בפנים. כמה שרע לי. 

יש מימד של "בושה" בהגדרה של פגוע נפש. כלומר, זו בדרך כלל קללה. כשאומרים "חולה נפש" מתכוונים למשהו לא טוב, רע. שלילי. אבל מה לעשות שאני סובל מזה? אני לא חי מזה, אף אחד לא יודע חוץ מהמשפחה.

כבר 13 שנה שאני בסוג של פוסט טראומה. ניסיתי לטפל בזה, הלכתי לפסיכולוג, הכל עשיתי. כלום לא מצליח. ההיפך, אני רק שוקע בזה יותר. מרגיש כאילו שיש כתם ושסביבו אני מנסה לנהל את החיים שלי. אבל הכתם שם, בולט.

אפילו הדברים שאני עושה, אני מרגיש שאני עושה כי אני צריך. לא כי יש לי חשק, כי אין לי. אין לי התרגשות, אין לי שמחה, אין לי אפילו דמעות. הפכתי לאדם נטול רגש לגמרי. לפני כל דבר אני חושב 40 פעם. הכל הפך להיות מוטורי, רוטיני, שוב פעם קם, שוב פעם חסר חשק, הולך לאכול, לשתות, אבל אני פשוט לא אדם שמח יותר. איבדתי את שמחת החיים ממזמן. החיים הפכו להיות בלתי נסבלים. כלומר, נסבלים, אבל חסרי כל רגש, תשוקה. ההפרעה של הOCD היא בין הקשות ביותר שיש אצלי. זה פשוט בלתי נסבל. זה כל הזמן איתי. כל הזמן צריך לעצור ולחשוב, הראש מלא בזה.

כל הכדורים שאני לוקח אולי מצליחים לגרום לי לתפקד בצורה מסוימת, אבל אני לא מרגיש כלום. מרגיש שאני רוצה לברוח, ללכת למקום אחר, שם יותר טוב, שם נעים, שם אין אנשים רעים. אבל כל הזמן אני מרגיש שיש סביבי אנשים רעים. אנשים שמחפשים לפגוע בי, להרע לי, וזה עצוב מאוד. לפעמים אני חושב שכבר אבד הטוב בעולם הזה. כלומר, גם מי שטוב אליי, טוב בגלל אינטרס. לא בגלל שבאמת ובתמים אכפת לו ממני, לא מפני שהוא רוצה שיהיה לי טוב. 

אני לגמרי מרגיש שהרוטינה הזו של כתיבה אחת לזמן מה בבלוג, ואז לחזור לחיים המדכאים האלו, זה פשוט לא רעיון טוב, אבל אין לי מה לעשות. באמת שאני לפעמים רוצה שהכל יסתיים, שאני לא אסבול יותר. שאני לא אמשיך כל הזמן לסחוב את עצמי ולעבור כאלו קשיים.

אף אחד, אבל אף אחד לא יודע כמה שאני סובל. ואני לא רוצה שירחמו עליי. בכלל לא. רק רוצה לעבור לעולם אחר.