אין

הרבה פעמים אני פשוט מגיע למסקנה שאני לא מתאים לעולם הזה. כלומר, אני פשוט לא אוהב אותו. בשבילי הוא קשה, הוא רע. הוא חסר רגשות, מלא באנשים חסרי התחשבות.

והעניין הוא שהאנשים ממשיכים לחיות בו. אנשים ממשיכים לאהוב, לחייך, להינות. אבל אני לא - ההנאה נראית לי זרה. אני לא באמת נהנה מכלום. הגעתי למצב שאני רק שורד. מנסה להרוויח עוד קצת כסף כדי להחזיר את ההלוואות שלקחתי, וזהו. מתגונן כל הזמן מפני אנשים רעים, וברגע שאני מוריד את ההגנה, אני מרגיש שמנסים לפגוע בי.

זה מוזר, תמיד אני חושב שאם אני יוריד את השריון ששמתי מסביב לרגשות שלי - אנשים ינסו לפגוע בי. יכול להיות שזה מניסיון העבר, ממחשבה שברגע שאני לא מחזיק את עצמי, אני עלול לעשות דברים שיגרמו לתגובה לא נעימה מאנשים אחרים.

אני הרבה פעמים מנסה להבין - מה טבע האדם? האם הוא רע? טוב? מתחשב? אני בדרך כלל חושב שלא. כלומר, הרבה אנשים יימנעו מלעשות דברים רעים רק מפני שהם פוחדים. בין אם זה מהחוק או מזה שיגיבו אליהם בחזרה.

ברגע שאנשים רואים שאני חלש - ישר פוגעים בי. וכן, אני חזק כלפי חוץ. בפנים אני מתפרק. יש לי מלחמת עולם בתוך הראש. 

הרבה פעמים בלילות, אני נכנס לפייסבוק או לאינסטגרם. יש שם הרבה עמודים של בנות, הן כאלה יפות. לפעמים אני ממש מרגיש שאני רוצה גם להיות בקרבה של מישהי. לזכות בחיבה שלה, באהבה שלה, בחיבוק שלה. אבל אני חסר רגשות. אני מרגיש שאין לי מה להציע לבחורה שאני אפגוש.

לפעמים אני רוצה לשים את הראש על הברכיים של מישהי, שתלטף אותי ותגיד לי שהכל בסדר. אבל זה כנראה לא יקרה, היות ואני לא חושב שיש איזשהי בחורה שתתעניין בי. אני לא אטרקטיבי בשום דבר שבנות מחפשות, וזה מעציב. אני גם חושב שאני מחפש הרבה דברים מעבר לפעמים - חשוב לי שתהיה מישהי שאפשר לדבר איתה, מישהי שאפשר להגיע לעומק, אבל אני מפחד לחשוף, כי אולי היא תעזוב? אולי היא תברח? אולי היא תחשוב שאני מוזר והיא לא תרצה אותי? אז אני אתאהב בה והיא תלך ואז אני אשאר עצוב.

באידיאולוגיה של החיים שלי, בחרתי כנראה לסיים אותם. כלומר, לא למות, אבל פשוט לוותר. לא להילחם יותר. רק לשרוד, בעיקר בשביל ההורים, והמשפחה, אבל מעצמי כבר לא אכפת לי. לא בא לי לעשות כלום. לא בא לי אפילו לקום. אני מרגיש שאני משקר לעצמי, משקר לעולם, חי בתבנית של שקר. כל הזמן רק מנסה לשים מסכות, ואף פעם אני לא מראה את עצמי.

אין לי כוח אפילו להתחיל עם מישהי כי אני יודע שהחיים כבר הסתיימו. כנראה שלעולם לא אוכל יותר לאהוב. כנראה שאני כבר מת מבפנים. הפכתי לבנאדם מלא שנאה. מלא כעס. מלא זעם. כל הזמן מחכה, אבל מחכה למה? הרי כנראה שלא יבוא מלאך משמיים ואפתור לי את כל הבעיות. אבל אני משכנע את עצמי שכן, כאילו שיקרה איזה נס והחיים יהפכו להיות טובים, אבל הם לא. החיים רעים. אנשים רעים. כולם פה. אני לא חושב לפעמים שיש בנאדם אחד טוב בעולם הזה. אפילו פסיכולוג שמטפל בי לא יעשה את זה אם לא אשלם לו כסף. אז למה בכלל שלמישהו יהיה אכפת ממני? למה שלמישהו יהיה אכפת מה אני מרגיש? כמה אני סובל? רק רוצה לברוח למיטה כל היום כדי לשכוח מהכל. 

אני חושב באמת שהעולם הזה רע. לפעמים אני אומר שאם הייתי נפגש עם אלוהים, במידה והוא קיים, הייתי אומר לו שהעולם שלו רע. לפעמים אני חושב מה קורה אחרי שמתים ביום מן הימים. מה יש אחרי זה? האם אני מגיע למפגש עם מלאך שמספר לי מה הציון שקיבלתי עבור השהות שלי בעולם? האם יש גן עדן? גיהנום? האם פוגשים את אלוהים? נולדים מחדש בתור אנשים אחרים? או שפשוט אין יותר כלום? אני לא יודע מה יותר גרוע. לפעמים אני מפחד שנולדים בתור אנשים אחרים, ואז יכול להיות שהעולם באותו מקום יהיה יותר גרוע.

ובכלל, אני חושב מבחינה פילוסופית - אני לא בחרתי, עד כמה שאני יודע, להיות בעולם הזה. מי בחר בשבילי? למה הוא שם אותי בגוף הזה? במקום הזה? בסביבה הזאת? אף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה להמשיך. כאילו שכפו עליי לחיות בלי שאני רוצה. מבחינה מסוימת, זה מוזר מאוד. יכול להיות שאולי לפני שבאים לעולם הזה, שואלים באיזה מקום אתה רוצה לחיות ואז אתה שוכח שבחרת. יכול להיות. אבל כרגע, אני לא מוצא שום מזור בחיים האלו. לא מוצא שום סיבה להמשיך. מרגיש כאילו אני סתם גורר רגליים, אבל אין לי חשק. העולם הזה רע.

אני באמת לא יודע אם יש עוד מישהו בעולם הזה שאכפת לו, או שקרא מה שכתבתי. אני פשוט מרגיש שאני חייב לברוח לאנשהו. מרגיש שאני רוצה להחליף עולם. רוצה להחליף את הכל. להיות במקום שאפשר לחיות בו ולהיות מאושר. אבל כנראה שאני פשוט לא בנוי להיות מאושר.