אין

אני מרגיש כאילו בא לי לבכות, אבל אין לי דמעות. כלומר, אין לי רגש. אני גם לא יודע אם אני רוצה כל כך לבכות כי אני בדרך כלל מפחד שאז אהיה חלש, ויוכלו לפגוע בי. ולא יודע למה, כמעט תמיד יש לי תחושה שאנשים אחרים ירצו לפגוע בי, לעשות לי רע. אני באמת לא מבין את זה. לפעמים אני צריך לשים סביבי 1,000 מנגנוני הגנה, רק כדי להיות בטוח. אני מרגיש שיש לי כל כך הרבה חוסרים. הגעתי למצב של זומבי, שאין לי רגש, אין לי כוח להרגיש. אבל במידה מסוימת זה כאילו עשיתי את המצב הזה בכוונה, כדי שאז לא יהיה לי מה להפסיד יותר, שאני אהיה במצב הכי גרוע כי בין כה וכה - החיים לא שווים כלום יותר. התחושה היא שתמיד יהיה את הסבל הזה. את תחושת חוסר הצדק, חוסר האונים, המצב בו כולם רעים ובסוף אני זה שנחשב הרע.

אני באמת חושב שבשנים האחרונות לפחות, מעולם לא פגעתי במישהו שלא עשה משהו רע לפני זה. כלומר, מעולם לא פגעתי מישהו בכוונת מכוון. אז למה אני הרע? למה אני מרגיש שנאה כלפיי? למה אני נלחם? הרי לא פגעתי באף אחד. אז למה אנשים רעים כלפיי? אני שונא את זה. אני שונא את התחושה שצריך להתחבא כל הזמן. להסתיר. לשים מסכות.

ה OCD שלי כבר הגיע למימדים מפלצתיים. כל תסביך מתחיל בצורה קטנה ואחר כך הופך ענק. אני חושב שאין לי כבר רגש, כלומר, הכל מודחק. אני לא נהנה, לא אוהב, לא צוחק, כלום. אין ספונטיניות. שום דבר לא יכול לבוא בלי תכנון לפני זה. ההפרעה הנפשית הזאת היא בלתי נסבלת. לחיות איתה זה פשוט נורא. אני חושב ששנים כבר לא חייכתי באמת, לא חשתי אהבה, כיף, הנאה. כלום.

אני באמת לפעמים רוצה שהכל יסתיים. שאלוהים יבוא ויגיד לי: ההצגה הסתיימה, אפשר לחזור למקום אחר. מקום בטוח, שם אף אחד לא יפגע בי או יעשה לי רע. שם אני אוכל להיות עצמי בלי שיהיה אנטיגוניזם כלפיי.

אני באמת, באמת רוצה לדעת - מתי, מתי זה כבר יגיע? מתי הסיוט הזה שנמשך שנים יסתיים? אני באמת, לא רוצה להמשיך ככה. לא רוצה לגרור את עצמי. לא רוצה לשקר, לא רוצה להדחיק. רוצה לחיות, להרגיש. לעשות משהו. הנפש שלי כל כך פצועה, שאני כבר לא יודע אם אפשר לתקן אותה. לפעמים אני מרגיש שאני רק רוצה איזה חיבוק ואז ארגיש טוב. הפכתי להיות קר, מנוכר, חסר רגש. לא אוהב ולא שונא. פשוט מדחיק הכל.