אין

הרבה פעמים, המפלט שלי זה לשמוע מוזיקה. אני חושב שאני לא יכול להעביר יום בלי לפחות שעתיים או שלוש של האזנה לשירים. בדרך כלל אני שומע שירים קלים, לא כבדים מדי מבחינת הטקסט. זה הרבה יותר קל להעביר את היום ככה.

יש שירים מסוימים, שאני שומע רק במצבים שבהם אני לבד, או זמנים מיוחדים. קודם שמעתי את השיר "אבא" של אביתר בנאי. זה טקסט כל כך חזק. אני מניח שהוא מתכוון בשיר שלו לאלוהים, כלומר, אבא שבשמיים מבחינתו. יש שם שורה אחת מאוד מיוחדת שהוא אומר:

"אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי, שלמסע הזה יהיה סוף טוב".

הרבה פעמים אני בוכה שאני שומע את השיר. כאילו הדמעות יוצאות מעצמן. השורה הזאת, שהוא אומר שהוא רוצה להיות בטוח, שהמסע הזה (כלומר, החיים) יסתיים בדרך טובה, זה משהו שאני גם הרבה פעמים מרגיש. אומנם אין לי שיחות עם אלוהים יותר מדי כי אני הפכתי להיות אגנוסטי בצורה די קיצונית, ובמידה מסוימת זה גם הוריד לי את האופטימיות, אבל אני עדיין מתחבר לרצון הזה, לכמיהה הזאת לדעת, שבעוד כך וככה שנים, אני אוכל להסתכל אחורה ולא להיות מלא בכעס, שנאה, או זעם. המחשבה שכאילו, יהיה לזה סוף טוב. שהכל יהיה בסדר. 

לפעמים אני יודע שכנראה זה כבר לא יהיה. אני לא יודע אם המצב הנפשי שלי הפיך. אני לא יודע אם אני יכול לחזור להיות תמים ולאהוב ולהרגיש. עברתי יותר מדי, יותר מדי סבל, כעס, חוסר צדק. ואחרי שהנפש עוברת כל-כך הרבה, קשה לה נורא לסמוך שוב. להאמין שוב באנשים. אני חושב שאני במידה מסוימת חי-מת. כלומר - הגוף שלי חי, הנפש שלי לא. היא ממש מתה. לא מרגישה כלום, לא רוצה גם להרגיש כלום. רוצה רק ללכת לישון, לברוח. העולם הזה רע. רע לי לפחות. ולפעמים כבר נמאס לי באמת. לפעמים אני רק רוצה להיות במקום אחר, לא להיות במקום שלא עושה לי טוב.