אני מרגישה כאילו אני מביטה בכם מהרציף, אני רואה אתכם חולפים  מול פניי דרך החלון, אתם מנסים להושיט את ידכם או לסמן לי שלום אך הרכבת חולפת מהר מדי וההיסוס שלכם, הזמן, חוסר השליטה כשאתם נמצאים במכונה משומנת – מנע ממכם להיפרד. אני מרגישה שלא באמת הרגשתם פיספוס אלא הנחתם לרכבת לנסוע, לקחת אתכם רחוק לאן שתגיעו תגיעו בעוד אני עומדת שם, רוח אפילו לא מלטפת את פניי, השמש לא מאירה, אנשים לא נמצאים בסביבה זה רק אני שם- מחכה שתיעלמו לי מהעין – לתמיד.

אלו החיים, ככה למדתי מתישהו לאורך הדרך- שאילו החיים ואנשים ילכו ויכנסו לי דרך הלב, דרך הדלת שמובילה למקומות הכי סודיים שבי ואני צריכה לדעת לשחרר את כולם, לתת להם לנסוע גם אם רציתי שיישארו עוד קצת.

אני לפחות שמחה שמישהו אהב אותי, שאהבתי אותו, שהצלחתי לתת גם כשלא היה לי. שהרגשתי שאתם "משפחה" אפילו שזה היה שקר, זה שקר שאני נאחזת בו.

אני מניחה שזה מכתב פרידה לכולכם, לכול האנשים שעשו לי את השנה האחרונה- היו הרבה אנשים שם ואת כולם אהבתי באמת ובתמים, עיוורת לכך שניצלו אותי כי אני עוצמת עיניים, מתמסרת לחוויה עד שכול הנקודות מתחברות ואני מדממת ברצפה, מבקשת נחמה ומקבלת כתף קרה.

העולם שלי היה בסדר עד שהכול התמוטט. הבן אדם הראשון ששבר לי את הלב היה זיו, למדתי להתמודד עם העובדה שקל לוותר עלי בלי מאמץ, אחר כך עזבתי את הגלובוס מקס ואז את איתי, כי אי אפשר להיות חברה של בן אדם שאונס אותך על בסיס יומי- כי הרצון שלו הכי חשוב, יותר מהאושר שלך, אחר כך שחר- נופפת לה לשלום, אמרת לעצמך שהיא יותר מדי- ואת לא יכולה להתמודד עם מי שהיא ומה שחשבת שהיא והפחדים שלך עצמך, אחר כך אור ואלינור עזבו- החלטת להתרחק מאור כי הבנת שלא באמת אכפת לה מכלום חוץ מעצמה  ואלינור החליטה להתרחק ממך כי לא אכפת לה מכלום חוץ מעצמה – הן לא הביעו חרטה ואת נותרת ריקה. קרן בטוח תעזוב מתישהו- אין לך כוח להילחם עליה יותר. את רוצה את הבדידות שלך, את מחפשת לפגוע בעצמך. את רוצה להעניש את עצמך.

את בדיכאון עמוק, את מרגישה כל כך זרה לעצמך, את חושבת שאין משמעות לקיום שלך בעולם, את נאחזת בפחד מהמוות בשביל לשבור את כול הכלים ולחדול.

את שונאת את עצמך מעצם היותך עצמך.

אני רוצה לחזור לרכבת הזאת, היא נוסעת קדימה ואת מביטה בה עד שאת רואה רק את הנוף וחושבת לעצמך,

"איך זה שכולם מתקדמים ואת נשארת במקום?"

התשובה ברורה,

בדיוק כמו שאת מפחדת מהמוות את מפחדת מהחיים.

אולי אם היית מקדישה קצת ממה שנתת לאחרים – בעצמך

לא היית שונאת כל כך

ולא היית פוחדת לקפוץ גם את על הרכבת

ולנופף לעצב לשלום.