אני מסתכלת על הילדה הזאת בתמונה וחושבת – "זאת לא אני"

זאת אומרת; זאת אני כן, פשוט משהו במבט, בחיוך, באיך שהיא מתלבשת ותופסת את עצמה- זה
זר לי.

אני מסתכלת על הילדה הזאת וחושבת מה עבר- מה השנים הטמינו בתוכם ששינו אותי לחלוטין.

המבט שלה- יש לה מבט שמח, סקרן, נרגש לגבי כול דבר שיבוא בדרכה, היא מוכנה לכבוש הכול
עם החיוך הזה. היא אוהבת את הרגע הזה יותר מכול או שפשוט אני משקרת 

לעצמי שפעם כן
הייתי מאושרת וזה נעלם- 

אולי מאחורי החיוך היה כאב גדול- אך לא גדול מספיק שאי
אפשר להסתיר יותר. אולי הסקרנות שאני רואה בעיניים זה פחד והתמימות זה שבר קטנטן
כמעט בלתי נראה.

כנראה אני מתבלבלת וחושבת על עצמי כרגע- על הפחד שלי שאוחז בי כול דקה, הוא מדמה את עצמו
לשכבת הגנה על עורי אך בעצם הוא שורף הכול לאט לאט. 

אני מנסה לחשוב על תקופה שלא
פחדתי, על תקופה שבאמת שמתי זין על הכול, אבל הפחד הוא ידיד וותיק- הוא תמיד מסתתר
בכול תמונה, בכול צעד, בכול החלטה ומחשבה 

שעוברת בתוכי. אם הייתה אי פעם תחרות בין
הפחד לביני – מתישהו לאורך הדרך – הפסדתי המון פעמים- 

כ"כ הרבה שעכשיו הוא
פשוט נמצא בניצחון טכני ואני נשארת עם התואר הידוע לשמצה "פחדנית". אני
כבר מפחדת אפילו לנסות לדבר עם עצמי- 

פוחדת שהוא מאזין וחושב על דרכים לדפוק את
הכול- את האומץ שאני מנסה לגייס. אבל אומץ הוא חמקמק. אומץ צריך להרוויח ואני תמיד
נהנת מההפקר, 

לא באמת מרוויחה דבר אלא לוקחת שאריות של חלומות, של אנשים, של מעשים
ושל מילים גבוהות שאנשים אמרו לפני. 

זאת הפעם הראשונה שאני באמת כותבת פתוח אחרי
תקופה קשה של יובש, של מלחמה האם שווה בכלל לחיות עדיין. 

אני עדיין מנסה למצוא
תשובה אבל הפעם היא פה על כתב- הפעם זה אני והמקלדת- מחול המילים העצובות מהראש אל
היד ואל הטכנולוגיה.

אני חושבת שהצעד הראשון בלנסות לגייס את אומץ זה להפסיק להיות
קשה עם עצמי- "לא באמת מרוויחה דבר"- השאלה האם באמת ובתמים ניסיתי
להרוויח – 

הרי הפחד הוא זה שגורם להפסיק לנסות- להרים ידיים- לא לתת 100 אחוז כי
מי מאמין בכלל שיש אפשרות כזאת- 

אני חושבת שבמקום לשפוט את עצמי כ"כ אני
צריכה לנסות להיות עדינה יותר, לתת דחיפות קטנות, לפתוח דלתות שאולי הוא ימצא שם
לבדו- 

אומץ, הוא יחייך אליי ויגיד "הגיע הזמן יקירתי, אני חיכיתי כל כך הרבה
זמן שתגיעי", ואני אפול על ברכיי ואבכה אני ארוץ אליו ואתן לו חיבוק גדול
וארוך, 

אתן לו להיות לי שכבת הגנה חדשה, נעימה יותר, לא שורפת – אחת שנותנת ליטוף
במקום סטירה, מילה טובה במקום קללה, 

אחת שיודעת לסלוח ולא לכעוס, אחת שיודעת את
המשמעות האמתית במקום את השקר הקל.  

"חיכיתי כל כך הרבה זמן", הוא יגיד בהתרגשות ואני אהנהן בראשי ואגיד לו שהמסע היה
ארוך, שהיו נפילות ועליות, 

שהיו רגעים שנשברתי ונתתי לפחד לנצח אבל במירוץ שבאמת
נתתי מעצמי – מהמקום הכי עמוק- הצלחתי לנצח.

אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות. אני רוצה כל כך לחיות.

אני רוצה להסתכל במראה ולדעת שהילדה הזאת בתמונה לא תחזור – אבל יש גרסה טובה יותר שלה
שמביטה בי- 

עם עיניים בורקות ומלאות חיים, סקרניות וטובות לב, כובשות וחזקות עם
חיוך גדול לא פחות – אחת שלא מסתירה שום דבר ושום כאב.

"זאת אני".