לפעמים אני יותר מדי נעלמת, לפעמים אני אפילו לא יכולה להתמודד עם המילים שמהדהדות שלי בראש- אני יודעת מה הן אומרות, אני יודעת מה הן צורחות לי בראש אבל אני מפחדת להקשיב להן- כי אם אקשיב זה אומר דבר אחד וודאי-

אני אדע . וידע- אי אפשר לקחת חזרה.

התמסרות הכדור הזאת שאתה עושה עם עצמך – זה לא כדור שאתה מחזיק אלא אמת – שיכולה לפגוע בצורה הכי כואבת שיש ברגע שאתה אוחז בה. אני מניחה שפשוט לא רציתי שהיא תפגע בי אז לא שיחקתי מסירות אבל זה מגיע בכול מיני צורות- אתה לא יכול להימלט מעצמך לאורך זמן. אתה תיפגש עם עצמך שוב ושוב עד שאתה חייב כבר להקיא את השקרים ולהפסיק לברוח.

אני יודעת שאני לא מרוצה מהחיים שלי. איך אפשר להיות מרוצה. זה חיים אפורים וחשוכים – זה שגרה ועוד שגרה ועוד שגרה. זה מקום שבו אתה חייב לדעת איך לא להישחק. אבל אני תמיד נשרפת מהר- אני תמיד מתחילה חזק ונחלשת.

אני יודעת שאני שונאת את העבודה שלי- אני מרגישה אשמה שאני שונאת את העבודה שלי- אני מרגישה כפוית טובה שאני שונאת את השגרה שלי ואת החיים שלי- אני מרגישה טיפשה שאני מעדיפה לעשות דברים שעושים לאחרים רע. למשל הצבע בשיער או הקעקועים או הפירסינגים. מעניין מה אנשים חושבים על זה? הם בטח חושבים שאני סתם מטומטמת – שאני בורחת ממשהו- שאני פוגעת בעצמי- שאני אתחרט. הייתי רוצה באמת לראות את זה דרך העיניים שלהם ולדעת איך זה מרגיש- לסלוד מכול הדברים שמייצגים אותי. אבל אני גם יודעת שגם אם אצליח לראות את זה דרך העיניים שלהם- לי יש את העיניים שלי והן רואות את החיים בצורה אחרת – יש לזה מחיר- להיות שונה. אף פעם לא חשבתי על עצמי כאדם שונה – אף פעם לא חשבתי שהחברה שאני נמצאת בה תחשוב כך עלי אבל מגלים המון דברים כשמתבגרים. חזרה לשגרה- כן אז אני לא אוהבת את השגרה הזאת- האמת שאני אומרת לעצמי כבר המון זמן שאני סובלת ואני נאחזת בגלל מחשבות על כסף או בעיקר על הפחד ממה שיקרה אחרי זה. מה יקרה כשאני באמת יתפטר ואז השגרה כבר לא תהיה יותר- וכך גם האפשרות לברוח.

האם אני מעדיפה לגרום לעצמי סבל מאשר להתמודד עם עצמי? כן. כי לפחות כשאני סובלת אני מרוויחה כסף. להתמודד עם עצמי רק מביא כאב, שיברון, שנאה עצמית ומחשבות על חוסר משמעות.

כול הקיום הזה חסר משמעות- לי יש תפקיד בחוסר משמעות הזאת-
"מקרינה קבועה"- כולם שם אוהבים לנפנף בזה, חושבים שאני מונעת מאגו לגבי זה, חושבים שאם יגידו לי כמה טובה אני- אני באמת אאמין שאני טובה- שאני לא משרתת את החברה המטומטמת הזאת בשביל שהיא תרוויח הרבה כסף מעבדות של אנשים פשוטים. הרי זה מהות הקפיטליזם. ואני סולדת מקפיטליזם. אבל אם אני אהיה בבית שלי אגרבץ ואחשוב על מה אני אוהבת ומה לא – איזה חשיבות תהיה לי- בשביל להיות משהו בעולם הזה אתה חייב שיהיה לך כסף- אדם בלי כסף הוא כלום. אפילו שאני אומרת שהכול פה חסר חשיבות אני חיה בעולם הזה, והחברה הזאת נכפתה עלי מילדות, נכפתה על כולנו לכן אני לא יכולה פשוט להגיד שאני דוחה אותה אפילו שאני כן- וזה באמת ובתמים מקור הסבל- העובדה שאני סולדת מהקיום שלי אבל מתקיימת ופועלת על פי החוקים של החברה שאני חיה בה- חוקים שאני לא מסכימה איתם בכלל. הייתי רוצה להיות פשוטה יותר- הייתי רוצה להיות אחת כזאת שלא חושבת על הדברים האלו בכלל- אחת שפשוט שמה איפור ושמלה וחושבת על הגבר שלה וכמה הוא מדהים- אחת שמפנטזת על חתונה וילדים – אחת שבאמת יכולה לגרום למשפחה שלה גאווה.

אבל מצד שני זה לא אני- אבל אני עדיין הייתי רוצה להיות כזאת- זאת עוד נקודה- זה שאני לא מקבלת את עצמי- זה גם מקור הסבל. אני לא אחת שתשים שמלה- אני לא אחת שתשים איפור- אני לא אחת שחושבת על הגבר שלה כי זה לא מעניין אותי. אני טומבוי. לא אכפת לי יותר מדי אבל אכפת לי. אני שילוב של כול הניגודים האפשריים- המצב שכעת והמצב שהייתי רוצה שיהיה כרגע. האישה שהייתי רוצה להיות אבל מצד שני המילה "אישה" עושה לי סלידה קטנה כי עדיין לא באמת קיבלתי את המילה הזאת על עצמי- קשה לי עם תיוגים אך אני עושה זאת לכולם-

קשה לי עם ביקורת ושנאה אבל אני מבקרת ושונאת את עצמי הכי בעולם- אני הייתי רוצה להיות רכה, בלתי צפויה, חופשיה אבל אני כלואה בכלוב של עצמי, אני קשה עם עצמי ועם האנשים שאני אוהבת, אני מתנהלת על פי קופסאות שאני מכניסה את חיי אליהם – בדיוק אותם קופסאות שאני לוקחת לעבודה כול ערב כי אם אני לא אקח- אם אני לא אקח אז לא אפסיק לחשוב בעבודה מה יקרה אם אני אהיה רעבה- ואז אני אזלול אוכל משמין ואז אני אשמין ואז אני אכנס לדיכאון עוד יותר ואשנא את עצמי על כך.

אני זוכרת את התקופה הזאת שלא ידעתי אם אני רוצה להיות במאית באמת – חשבתי אולי אני אהיה משהו אחר-

אבל בימים האחרונים אני מתחילה לחשוב שסתם נסיתי לברוח –

שהאמת היא שאני רוצה להיות במאית- האמת היא שקולנוע עושה אותי מאושרת- הדבר היחיד שכן. העולמות שהוא פותח- הסיפורים שהוא מספר- העובדה שבמשך שעה וחצי אתה יכול להיות כל אחד ולראות את החיים דרך העיניים שלו. בלי ביקורת. פשוט להיכנס פנימה בצורה הכי אמיתית שיש.

אני חושבת שאני כל כך מפחדת שאני מנסה לברוח ממי שאני כל כך הרבה שלפעמים זה כמעט ומצליח.

בסופו של דבר אני לא יכולה לשנות את מי שאני – הייתי רוצה אבל אני לא יכולה. אני לא יודעת למה אנחנו פה- אני לא יודעת מה המשמעות של כל זה- אני לא יודעת אם דברים יכולים להשתנות- אולי אנשים לא יפחדו או יפגעו במה ששונה מהם- אולי אהבה תהיה חופשית – אולי דת תיעלם ובדלנות תתמוסס באוויר- אולי אכילת בשר תיגמר כבר ובעלי החיים יהיו חופשים- אולי אני אתפטר מהעבודה הזאת ואלך לטייל ולעשות סרטים- אולי אני אמשיך לפחד ואמות מייאוש- אולי אנשים שאני אוהבת יעלמו- אולי אנשים חדשים יופיעו- אולי אהיה רזה יותר- אולי אהיה שמנה יותר- אני לא יודעת.

אני רק יודעת שאני רוצה להפסיק לברוח מעצמי כי באמת נמאס לי- אני רוצה להיות כנה יותר- להפסיק לפחד –

השנאה תמיד תשלוט בי כי שנאה מונעת מפחד-

אני רוצה אהבה.

לא מאף אחד אחר אלא מעצמי.