לפעמים זה מרגיש כאילו אני מתעוררת מחדש ומבינה מה זה החיים האלו בכלל. פתאום אני מצליחה לצאת מטייס אוטומטי ולראות את החיים כמו שהם. למשל תחשבו על השואה, תחשבו ש6 מיליון אנשים נרצחו מכיוון שהם "יהודים" מה זה בכלל יהודים? מה זה בכלל דת? האם לא סבלנו מספיק כבני אדם? למה צריך להוסיף את הבדלנות הזאת? כולנו הגענו לעולם בעזרת אימהות, כולנו ינקנו את חלב אימנו, כולנו רוצים אהבה וחום, כולנו הולכים על שתי רגלינו. תחשבו על זה שיש אנשים שיכולים לקנות אנשים מסוימים מרוב כסף שיש להם, תחשבו שיש אנשים שיכולים להרוויח בדקה סכום שאנשים לא ירוויחו חיים שלמים, תחשבו על נשים, על כך שכול אחת מ3 נשים תמות מאלימות פיזית, תחשבו על גברים שנולדים בעולם בזכות אימהות, בזכות האימהות שלהן ואז הם מרשים לעצמם לאנוס או להכות נשים אחרות – הם לא מבינים שבזכות נשים הם הגיעו בכלל לעולם, תחשבו על האנשים העניים שאין להם במה להתכסות בלילה בגשם ובברקים, תחשבו על החיות שנטשו אותם באמצע החורף בגלל שהבעלים שלהם אנוכיים ולא רוצים עבודה, תחשבו על זה שבמקום לאהוב אנחנו רק מחפשים "אני אני אני" ואיך להיות יותר מוצלח ואיך להיות יותר נאהב ואיך להיות יותר יפה ויותר מגניב מאשר פשוט לפתוח את ידייך לרווחה ולהכיל את הכול. את נמצאת בקובייה שנקראת בית- בגלל שעכשיו יש לך קרקע שהיא שלך אבל היא לא באמת שלך כי את נמצאת בארץ והממשלה היא זאת שקובעת הכול – אז את משלמת מלא כסף בשביל שיום אחד יוכלו לעשות מה שרוצים איתה כי מי בכלל נותן לך ביטחון כלכלי אמיתי בעולם הזה- אז יש לך את הקובייה שלך ליד קוביות של אנשים אחרים ואת משתקעת בה – את בונה לך חיים אבל זה בריחה אתם לא מבינים? אין בעיה לחיות בקובייה אבל זה הדבר הכי מדכא שיש – אותה שגרה אותו נוף- זה המהות שלך? לחיות בקובייה כול חייך? זה לא מפחיד הריקנות הזאת?

תחשבו על כך – בשביל מי אתם באמת עובדים? אתם עובדים בשביל חברות שמתעשרות ועושות מה שהן רוצות- אתם עובדים בשביל שייקחו לכם כסף בשביל "הממשלה" – אתם עובדים בשביל שיוכנס לכם כסף לחשבון שהוא באמת "פיקציה" לתוך כרטיס שהוא "בולשיט". וזה החיים שלכם. תחשבו שהמעמד שלכם ואיך שמסתכלים עליכם בחברה תלוי בכמה כסף יש לכם, איך אתם מתלבשים, איך אתם נראים- העולם הזה מכור כי אנשים יפים יודעים לנצל ממנו הכול – העולם מכור כי העשירים מתעשרים.

תחשבו על אהבה ועל חתונה- האם באמת האדם יכול להיות עם בן אדם אחד? זה לא עונש? הידיעה שאתה עם בן אדם בעוד שיש למעלה ממיליארד אנשים בעולם? למה אנחנו אוהבים לקבע את עצמנו בהגדרות? אני מבינה שככה העולם מובן יותר אבל זה לא מדכא? לתת תווית לכול דבר? לדעת הכול אבל לא לדעת כלום. אתה חי מיום ליום ממשבר למשבר, מעבודה לעבודה, מעבדות ליותר עבדות- אנחנו לא חופשיים באמת כול עוד נחיה בהעמדת פנים. כול החיים האלו זה משחק ילדים.

תחשבו על כול האוכל הלא בריא שאתם אוכלים- אנחנו מכורים לזה כמו שאנחנו מכורים לכול השתייה המתוקה- זה בדיוק כמו סמים או אלכוהול – כולם יודעים שזה לא בריא וזה הורג לאט אבל כול עוד יש את האושר הרגעי הזה- כול עוד החברות האלו מתעשרות על פיתוי המונים לרצח למי אכפת בכלל- תחשבו על הילד השמן שגדל בחברה שמקדשת רזון – האם הוא בכלל מרגיש ראוי לחיות בעולם שכזה? או על הבחור שאוהב גברים? איך הוא מרגיש בחברה שמייצגת את כול הדברים שהוא עצמו לא באמת מרגיש – האם הוא מרגיש גבר מספיק בחברה שמקדשת את הפטריארכליות ? לפעמים אני פשוט לא מבינה כלום- מצד אחד באלי להתחבא מהעולם ומצד שני באלי לכבוש אותו. אני פשוט לא יודעת מה אני עושה. אני לא רוצה לחיות ככה יותר – כל כך מקבועת – כל כך מפוחדת – ממה יש לפחד אלא מהפחד עצמו. העולם הזה דפוק ואם אתה לא לבן סטרייט גבר עשיר – הסיכויים הם שתיפול על ברכך כל כך הרבה פעמים שתפחד יותר לקום.

נפגעתי מאנשים ופגעתי באנשים-

החלטתי שהעולם צריך לוותר עלי ואז קמתי מהמתים

אני יכולה להיות הבן אדם הכי אטום בעולם ומצד שני גם להרגיש כול כאב אפשרי –

אני חידה-

אני כל צבעי הקשת –

אני היא אני