שוב סירבתי לו אתמול.
כל היום שלחתי לו רמזים מיניים ובסוף אחרי המקלחת העדפתי לישון.
ככה זה בפרטים היבשים.
ככה הוא רואה את זה.
נפגע לעמקי נשמתו, זה טגרר אותו מאוד ורצה למות.
הוא מרגיש לא נאהב כפי שהיה בילדותו. הוא מרגיש לא נחשק.
ישר נתקף חרדה ומתרחק . מדכא את הרגשות כי מפחד להרגיש. מתחבא.
גיליתי זאת כי העיר אותי באמצע הלילה לבשר שרוצה למות ושנמאס לו כבר מהחיים שלו. כששאלתי אם בגללי אמר שהפעם כן.
לבעיה שלנו אין פתרון.
עם חשק מיני נמוך, אני תמיד אפגע בבני הזוג שלי. תמיד אפגע מהם בחזרה. אף פעם לא יאהבו אותי כמו שאני, תמיד משהו יהיה חסר.
אף פעם לא ארגיש שאני עושה למישהו טוב, גורמת לו לאושר בחיים.
אף פעם לא ארגיש מוערכת.
בכל מערכת יחסים זה יחזור על עצמו שוב ושוב.
כרגע, אני עושה לו רע.
והוא לי.
אבל אסור לי כבר לבטא את זה כי עברתי התמוטטות עצבים שבה איימתי/הצהרתי שאעזוב. כמובן שזה הרגיש לו שאני משחקת לו ברגשות. כמובן שזה גם נעשה מחוסר האונים שלי.
הכאב שלי, לא משנה.
כי לו יותר קשה.
כי אני הפוגעת.
כי הכל התחיל בגללי.
אמרתי לו שזה בסדר אם הוא רוצה להפרד והוא אמר שהוא לא יודע מה הוא רוצה אבל "אוהב" אותי...
קשה לסיים עם הכל. אולי זו לא הדרך היחידה? ואולי בעצם כן..
אולי בעתיד הוא ימצא לעצמו מישהי שתגרום לו להיות מאושר...שהם יכירו בחול או יהגרו לשם יחדיו. הוא יעבוד בהייטק וירוויח טוב, והיא תעסוק בפילוסופיה/אתיקה/פוליטיקה..
יעשו 2 ילדים ביחד, הוא ימכור את הדירה בארץ ויקנה אחת מרווחת בחול.
הוא לא יתעצבן יותר בפקקים, לא יסבול מחוסר התרבות או החיים שלו בארץ.
הוא יוכל לקום בשלווה בבוקר ולשתות את הקפה שלו ולקרוא את העיתון, לבלות עם החתולים.
לצאת עם חברים לבר או מסעדה בשעות הערב מבלי לדאוג איך לסיים את החודש.
לא יהיה תלוי באמו והכי חשוב שלא באביו שפגע בו נפשית כל ילדותו.
יתרחק ממה שעושה לו רע ויחיה בטוב כמו שחלם כבר שנים.
הוא פשוט יוכל להיות מאושר.
מה שאיתי, לא יקרה.
אני לא בנויה לאושר, רק לאכזבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
