Souvlaki Space Station

משוטטת במרחבי-רשת אזוטריים בחיפוש אחר אתגר אינטלקטואלי: התבוננות מעמיקה, כמעט מחקרית-אנתרופולוגית במיץ של הזבל התודעתי. אני צועדת לאורך השדרה הוירטואלית, והם מתכנסים סביבי בזמזום, מקהלת חרקים בדמות איברים העטים על כל חתיכת בשר טריה.

"היי מאמי, קריצה", "אפשר לשאול שאלה אישית?", "מחפש מישהי לקשר רציני", "כמה חרמנית מ-1 עד 10?"

היות הצהרתי בדבר מגדר-נשי (לצרכים פרקטיים בלבד) תנאי מספיק לפתיחה בדיאלוג שכזה תמיד נראתה לי מעט משונה; אך כל עוד אין באמת דיאלוג, אין גם תלונות מצידי. ממשיכה בדרכי בלי להתייחס.

הם ממשיכים.

לאט לאט, אחרים מתגודדים סביבי וקולותיהם חודרים מבעד לבאסים. בעלי הפנטזיות המזוכיסטיות זוכים לזמן של חסד, וכך גם אלו שנוטים לשאול שאלות רלוונטיות – אף שלרוב הדבר מגיע להכרעה כאשר הם בוחנים את סובלנותי כלפי זיבולי מוח, חוסר מיקוד ונסיונות אלו ואחרים לתביעת דומיננטיות או בלעדיות על זמני. ישנם גם שפונים אליי בשאלות סינון דיכוטומיות, שלרוב אין לי עניין בלטרוח להשיב עליהן ברצינות: חתונה גדולה ויקרה או קטנה ואינטימית (מיסוד זוגיות זה רעיון רע), דירת פנטהאוז או בקתה מול הים (למה לא ממלכה, פוץ-פואטי דמיקולו?). אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהתחלתי עם ההרגל הזה. "עברו 32 יום, הם עדיין חושבים שאני אחת מהם" – ואולי, הם לא רחוקים מאוד מן האמת.

"את בעצמך בגובה 17 מטר ומולך עיר קטנה. איך תהרסי? בדריכה או בישיבה?"

ובכן – שלום לך, פרי אהבתם הנדכא של האג'ימה איסאיאמה וזיגמונד-פאקינג-פרויד. מעניין לאן זה מוביל.

"בדריכה, או בהשתטחות על הבטן."

- "רומסת אנשים או בניינים?"

"מה שבנמצא."

- "מתחזקת יותר ככל שהורסת? גובהת מעבר ל-17 מטר?"

"אולי. לא מרגישה כלום גם אם כן", מחייכת בעצבות ומתקדמת הלאה. הפורטל אינו רחוק.

הוא חוזר, אני מאיצה. הוא מנסה להדביק את הקצב. "תגרמי לסדקים או רעידת אדמה?"

- "רעידת אדמה שתיצור סדקים. גשרים ובניינים יתמוטטו, אנשים ומכוניות יצנחו אל התהום שתיפער."

"כס מלכות - מתיישבת על בניין יוקרה או שכונה צפופה ומלאה באנשים?"

- "על בניין יוקרה, חומה או הר שמשקיף על האזור המיושב. תלוי במצב הרוח ובמסר שאני רוצה להעביר."

"מה דעתך על הכח כענקית? מופרז? מרתק? מתאים לך בדיוק?"

אני עוצרת.

"הוא מדהים. מה שכן, הוא מקשה עליך להתחבר לחוויות ולחיים שמתקיימים ברזולוציות שונות. האנשים הקטנים הם כמו טרמיטים בעבורך. ולפעמים אתה תוהה מה הם מרגישים, אבל אתה לא יכול להרשות לעצמך להתמקד בזה: אתה חלק ממשהו גדול יותר, אתה רומס כאלה תחת רגליך מבלי משים."

- "כזאת ענקית מדהימה. היית יושבת על הבניין ברכות-מכסה או בעוצמה?"

אני קוברת את מצחי בכף ידי. "זה השלב שבו אני חוזרת להשקיף על ההריסות מן ההר, ומזכירה לעצמי ולך שאני שוות ערך - במקרה הטוב והלא-מאוד ריאלי - לחכם שבטרמיטים."

עבר חודש שלם מאותה מסיבת יום-הולדת, במהלכה מצאתי את עצמי על שוכבת על הרצפה עם כרית תחת הראש, מוצפת בקישורים אסוציאטיביים משונים ונטולת היכולת לזכור את שאירע בחצי השעה שקדמה לנפילתי – עד ששמתי את דעתי על אפשרות הפער שבין הלוגיקה החלה על תחומי הכרתי האנושית לבין מעמדם האונטולוגי של דברים.

- "ליין, ליין... את עדיין איתנו?"

באותו הרגע, הדמעות החלו נקוות בעיניי.

מעולם לא הייתי.)

ככל שאני מתקרבת לנקודת הסיום, הדחויים – שיירי אדם מעוותים במרחב הקיברנטי, שגופם הפיזי ודאי כבר מוטל זנוח היכן שהוא – מתחילים לקפוץ מולי בזה אחר זה, בניסיון לחסום את דרכי.

"אוקיי חברים! מקווה שכל הנוכחים נהנו מההצגה. עתה, קחו אותי למנהיגות שלכם."

עוברת לריצה.

"כשהייתי בן חמש, צפיתי בפוקימון, ובכל פעם שצוות רוקט קשרו את מיסטי קצת קינאתי בה"

"הוא צילם אותי בעירום בשביל הפרויקט שלו וישבתי מקופלת בפינה, כמו ילדה קטנה ומפוחדת על אסיד"

"אין הרבה מרחק בין הבחירה שלי לבטל את עצמי למול רצון האל לבין הכמיהה לבטל את עצמי למול רצונותיה של אישה דומיננטית"

"מאז שהגעתי ליחידה אני לא מפסיק לאונן ולחשוב על לירות לעצמי בראש"

"הוויד כבר לא משפיע כבעבר, הזיכרון של הראש המחורר שלו לא נעלם לשום מ-"

"לפעמים אני חושבת על לשסף את גרונה של אימי בשנתה, אבל אז אני נזכרת שאם תמות לא אוכל להמשיך לגנוב לה שלוש אלפיות בחודש מהאשראי בלי שהכלבה תשים ל-"

(מידי פעם, אני נזכרת בילדה שקיוותה בכל ליבה שהעולם הזה הוא רק תחנת ביניים. בין פגרי חתולים בצד הכביש, אנשי-פלקט מחויכים וצער מובלע שניבט אליה מכל עבר, ניסתה לשכנע את עצמה שאם תמשיך לכבד מרות, תגלה אדיבות כלפי אלו שלא שפר עליהם גורלם ותחבק מידי יום את האנשים הטוענים להיות הוריה, אולי תזכה להתנתק מן המסיחים שמקורם בתודעתה ולהגיע ביום מן הימים אל העולם האמיתי, בו השמש תמיד זורחת והציפורים תמיד מזמרות.)

וידויים חולניים, שיחות על פעילות מעיים, תמונות עירום וחתכים, דיונים פוליטיים שיחות עומק לתוך הלילה, אקסהביציוניזם רגשי וגופני. אני תרה אחרי שותפים פוטנציאליים בקדחתנות, בין ימים רצופים של התכתבות לשנים של ערבי ישיבה משותפת על מגש-פיצה עד שמגיעים ללב העניין, ובכל פעם מחדש:

"קחי אותי למנהיגה שלך"

- "אין לי מושג על מה לעזאזל את מדברת, אבל זה נשמע ערטילאי מאוד"

"קח אותי למנהיגה שלך"

- "אין לי אחת, זו פיקציה"

"קחי אותי למנהיגה שלך"

- "אני בוט"

"קח אותי למנהיגה שלך"

- "תצילי אותי מידיה, בבקשה!"

"קח אותי למנהיגה שלך"

- "אל תגרמי לי לרצות לפגוע בך"

"קחי אותי למנהיגה שלך"

- "קחי איתי אסיד ושתינו נמצא אותה"

"קח אותי למנהיגה שלך"

"הוכיחי שיש לך את הכישורים הטכניים והסיווג הארגוני הדרושים כדי לקבל גישה אליה"

אני קורסת על הרצפה בתסכול. דמות נוספת מפציעה ומסתירה לי את הלבן האין-סופי.

"מה אתה רוצה?"

"לקחת אותך למנהיגה שלי. עצם העיסוק בה כבר עושה לי כאב ראש, והרי חיכית מספיק - אבל בחיי שאני לא יודע איפה היא מסתתרת, בהנחה והיא אכן קיימת."

קצוות שפתיי מתעקלים בסיפוק. "אני בספק אם מישהו יכול לדעת."

הוא מתיישב למולי, אני קמה ומתחילה לנסר את גולגלתו, מרימה את חלקה העליון. פיתולי מוחו נחשפים בפניי באופן בו מעולם לא נחשפו בפני איש.

נגיעה ראשונה - יד רועדת.

נגיעה שנייה - "את מכאיבה לי"

נגיעה שלישית - "בואי נלך לראות סרטים מצוירים במיטה."

("אני רוצה לדעת איפה את.")

נגיעות רביעית, חמישית - "מנגינה של אוטו גלידה", זיקפה ("כן... מתנצל על זה").

נגיעה שישית - "אני כבר מתגעגע אלייך, זה מפחיד."

("איפה את, לעזאזל?")

נגיעות שביעית, שמינית, תשיעית - "אני שומע אותם בוכים עליי", "אני חושב שאני טובע בחלל", "עוגיליפוגילי!"

סטירה. נגיעה עשירית - "הא-מא שיל-ד-תי אמ-רה שי-הי-ה של-שום קררר"

ירייה, דם מתיז עליי בהפתעה במקום שורות קוד. אני בוכה את עצמי לדעת, ומתעוררת שטופת זיעה ומבועתת במיטה שבחדרי.

שלוש הודעות טקסט מחברים, שתי הודעות מבני משפחה ושיחה נכנסת מאיזה אחד-פוטנציאלי. אדם מסקרן, בוחרת שלא לענות.