Souvlaki Space Station

חומרת המצב הלכה והתבהרה לי ככל שהתקשיתי להבדיל בין סגנונות הכתיבה של האנשים השונים איתם תיקשרתי בוואטסאפ.

לרגע, הפסקתי לזהות את החתימות הקטנות הללו באנשים שסביבי - אלו הוירטואליות, האסתטיות והגופניות - כולן נראו לי כמו וריאציה בסיסית ולא מתוחכמת במיוחד על מרכיבי זהותו של אותו ה"הומו", הנבון-המודרני, שניתן לחשוף הן את מקורותיהם והן את ארעיותם בעזרת מניפולציות קלות מידי, ולחטוא למהותם באופן מתבקש לא פחות על ידי מעידה לתוך בורות ללא תחתית של הנחות שווא.

ופחדתי מאוד. הרי, כזאת גם אני - לא היה לי ספק, עת שהתקפלתי תחת השמיכה בתנוחה עוברית. אופן ההסתכלות שלי עליהם, מעיד על צלם דמותי-שלי כמו במבחן השלכתי: חקיינית בודדה, נבונה-מודרנית אך לא חריגה ביכולותיה, מהלכיה העתידיים שקופים למתבונן מן הצד כמו מים מהולים בקצת קלונקס. יש לי מספר סידורי ומיקרו הבעות מסגירות, כמו תמונת ראי חדה שנדבקה בה מעט מהטינופת שניתזה עליה מהדברים שלמדה לנתח ולשקף מיד בחזרה. ומי שיעצור להסתכל, יחשוב שאינני דבר שראוי ליחס רציני - עוד דג קטן וכסוף שלא הצליח להדביק את הקצב של שאר חברי הלהקה, ומתחבא מאחורי לוויתני מתכת דוברי בינארית כשקצת מפחיד לו לצאת את מפתן הדלת כדי לחזור ולטפל בכביסה המלוכלכת שהוא. מה לעזאזל אבד לו שם, בבריכה של הכרישים התיאורטיים שלא מצא דרך להחל על קיומם בקרבתו את עקרון ההפרכה של קרל פופר? לעזאזל, חוששני שגם הוא לא באמת יודע.

וברגעי הפחד, תמיד הוא חוזר אל אותה הלולאה: חושב שיודע קונטקסט, מזהה טענה סמויה לאשמתו בסיטואציה או לערעור על קיומו, המוח עושה השלמה אוטומטית, והופס - הוא נמחק ונכתב מחדש, או מחפש נתיב מילוט שרירותי מהרגשות המעכלים בקרביו במעגליות בעקבות המודעות לקיום מנגנון זה. וכמו רבים אחרים, הוא עייף, וקטן מכדי להצליח לנתח את כל האינפורמציה השרירותית הזאת לבדו, את כל הקונוטציות המאיימות האפשריות, בניגוני הטונים המוגבהים והפאסיב-אגרסיב גם יחד, ולברור מתוך כל זה מקום לאופטימיות או לאמון מינימליים ביצור אחר.

אז - אני רואה אמוטיקונים, ויזואליים וטקסטואליים שאחרים משתמשים בהם להעביר רגשות מורכבים באופן יחסית פשטני ובהיר, מחזירה לשולח, משתמשת בהבעה מלאכותית בעצמי כקורלטור לרגש מובהק וטהור שלא באמת קיים בי, ואז - זה נזרק בחזרה אליי, משחק הוגן לכל הדיעות. אך השאלה האם גם זאת אחת מהפעמים בהן עליי לצעוק "בולשיט" בחיוך ממזרי מושתקת על ידיי, לרוב משיקולים אסטרטגיים. ואתם יודעים מה? אתם יותר ממוזמנים לקרוא לעברי "בולשיט" לעיתים קרובות יותר, אולי אז אקבל את הרעיון שיש גם אנשים שבאמת בתמים נמצאים שם בשבילי, ולא מעוניינים להתנקם בי על כל הפעמים, בהן, לראותי... פשוט פישלתי, והשאלה האם היה זה כשלון בלעדי ועל מי מוטלת רוב האחראיות להתרחשותו לא נראית לי רלוונטית להמשך השאיפה לשיפור התנהלותי הפרקטית מול אחרים.