Souvlaki Space Station

זרם המים מכה על כתפיי, מעסה בתוקפנות. אני נועלת את גופי באחיזת העורף, כמו גור חתולים הנישא בפי אימו, משותק בהמתנה לרגע המתאים להימלט הרחק ככל האפשר מתחומי השגחתה. ובאין סמכות אחרת מלבדי, הרעש של המים, מוטחים עליי כמתוך זעם, מתחיל להעביר בי צמרמורת מחליאה; מפנה מקום עודף לניקוזן של מחשבות אשר ייחלתי מזמן לכלוא בין שתי רקותיי. רק עוד קצת ולא אשמע את עצמי חושבת יותר, וזה יהיה חבל.