Souvlaki Space Station

עלובים כל כך, היינו.

ומה איתך עכשיו?

חומרת המצב הלכה והתבהרה לי ככל שהתקשיתי להבדיל בין סגנונות הכתיבה של האנשים השונים איתם תיקשרתי בוואטסאפ.

לרגע, הפסקתי לזהות את החתימות הקטנות הללו באנשים שסביבי - אלו הוירטואליות, האסתטיות והגופניות - כולן נראו לי כמו וריאציה בסיסית ולא מתוחכמת במיוחד על מרכיבי זהותו של אותו ה"הומו", הנבון-המודרני, שניתן לחשוף הן את מקורותיהם והן את ארעיותם בעזרת מניפולציות קלות מידי, ולחטוא למהותם באופן מתבקש לא פחות על ידי מעידה לתוך בורות ללא תחתית של הנחות שווא.

ופחדתי מאוד. הרי, כזאת גם אני - לא היה לי ספק, עת שהתקפלתי תחת השמיכה בתנוחה עוברית. אופן ההסתכלות שלי עליהם, מעיד על צלם דמותי-שלי כמו במבחן השלכתי: חקיינית בודדה, נבונה-מודרנית אך לא חריגה ביכולותיה, מהלכיה העתידיים שקופים למתבונן מן הצד כמו מים מהולים בקצת קלונקס. יש לי מספר סידורי ומיקרו הבעות מסגירות, כמו תמונת ראי חדה שנדבקה בה מעט מהטינופת שניתזה עליה מהדברים שלמדה לנתח ולשקף מיד בחזרה. ומי שיעצור להסתכל, יחשוב שאינני דבר שראוי ליחס רציני - עוד דג קטן וכסוף שלא הצליח להדביק את הקצב של שאר חברי הלהקה, ומתחבא מאחורי לוויתני מתכת דוברי בינארית כשקצת מפחיד לו לצאת את מפתן הדלת כדי לחזור ולטפל בכביסה המלוכלכת שהוא. מה לעזאזל אבד לו שם, בבריכה של הכרישים התיאורטיים שלא מצא דרך להחל על קיומם בקרבתו את עקרון ההפרכה של קרל פופר? לעזאזל, חוששני שגם הוא לא באמת יודע.

וברגעי הפחד, תמיד הוא חוזר אל אותה הלולאה: חושב שיודע קונטקסט, מזהה טענה סמויה לאשמתו בסיטואציה או לערעור על קיומו, המוח עושה השלמה אוטומטית, והופס - הוא נמחק ונכתב מחדש, או מחפש נתיב מילוט שרירותי מהרגשות המעכלים בקרביו במעגליות בעקבות המודעות לקיום מנגנון זה. וכמו רבים אחרים, הוא עייף, וקטן מכדי להצליח לנתח את כל האינפורמציה השרירותית הזאת לבדו, את כל הקונוטציות המאיימות האפשריות, בניגוני הטונים המוגבהים והפאסיב-אגרסיב גם יחד, ולברור מתוך כל זה מקום לאופטימיות או לאמון מינימליים ביצור אחר.

אז - אני רואה אמוטיקונים, ויזואליים וטקסטואליים שאחרים משתמשים בהם להעביר רגשות מורכבים באופן יחסית פשטני ובהיר, מחזירה לשולח, משתמשת בהבעה מלאכותית בעצמי כקורלטור לרגש מובהק וטהור שלא באמת קיים בי, ואז - זה נזרק בחזרה אליי, משחק הוגן לכל הדיעות. אך השאלה האם גם זאת אחת מהפעמים בהן עליי לצעוק "בולשיט" בחיוך ממזרי מושתקת על ידיי, לרוב משיקולים אסטרטגיים. ואתם יודעים מה? אתם יותר ממוזמנים לקרוא לעברי "בולשיט" לעיתים קרובות יותר, אולי אז אקבל את הרעיון שיש גם אנשים שבאמת בתמים נמצאים שם בשבילי, ולא מעוניינים להתנקם בי על כל הפעמים, בהן, לראותי... פשוט פישלתי, והשאלה האם היה זה כשלון בלעדי ועל מי מוטלת רוב האחראיות להתרחשותו לא נראית לי רלוונטית להמשך השאיפה לשיפור התנהלותי הפרקטית מול אחרים.

צהריים שגרתיים למדיי. אני יושבת בסלון, עיניי ממוקדות בנקודה קבועה על מסך הלפטופ, מתחמקות ממפגש בלתי-רצוי עם קרני השמש המסתננות מן החלון. שיחה סתמית בין השותפה (טובה ביסודה, אך מגדולות מטיפות-ההטרונורמה) לאחת מחברותיה (טיפוס שמרני ולא פיקח במיוחד, בעלת הבעת פנים מרתקת של נעל בית) מתנהלת ברקע. מסתמן שקריאת מאמר דיעה פשטני על מאמר דיעה פשטני-אחר תכתב בספר דברי הימים של חיי בתור נקודת השיא של היום הזה – ולמרבה הפלא, אני נוטה לקבל זאת בשיוויון נפש.

רטט נשמע מימיני וגודע את האידיליה באיבה. מזל. ידי נשלחת בדממה אל המכשיר, כשלפתע החברה פורצת בצחוק קולני ומקפיא דם, גורמת לי לקפוץ בבהלה. "משוגעת את!" – היא צועקת על השותפה שלי, בתגובה לאזכור מרומז של רצון באינטראקציה מינית נורמלית לחלוטין עם בחור. תוהה במה פשעתי שנגזר עליי לחלוק את חלל הדירה עם הבלטה האנושית, ולוקחת אליי את המכשיר בהתרסה. 

"לא חושב שאלך היום לעבודה."

לא סימן מבשר טובות. מוזגת לעצמי עוד כוס משקה מוגז, זקוקה לעוד קצת גלוקוז וקפאין כדי להיות מסוגלת לנהל משבר כמו שצריך.

לגימה וחצי, רטט נוסף.

"המצב שלי רע ממש. אני בקושי אוכל, אין לי כח לגרור את עצמי למקלחת אפילו."

ועוד אחד.

"המקום הזה עושה לי סטרס, ואני לא יכול ללכת. בין הפטיש לסדן."

ובכן, הסימנים המקדימים בהחלט היו שם. נצטרך לסמוך על מאגרי הגליקוגן הקיימים.

"תשטוף פנים. אל תלך לעבודה היום אם אתה צריך יום כדי להתאפס, אבל לפחות תתלבש, שב לאכול משהו ולשמוע מוזיקה, או לקרוא ספר. אני לא מרשה לך להיכנס למקום הזה."

הרכיב הזדוני משיב לי בשמו, כמו תוכנת מענה-אוטומטי:

"אני לא יכול פה. אני לא מסוגל לאכול כאן. לא מסוגל לגעת באוכל בבית הזה."

למזלו של הגוף המארח, זאת לא הפעם הראשונה שאני נתקלת באחד. התעסק עם הבחורה הלא נכונה.

"אז צא מהבית ותאכל בחוץ. אתה מוכרח."

- "אין לי כסף מיותר בשביל לאכול בחוץ."

- "אז תתלבש, תשטוף פנים, קח אוכל מהמקרר ופשוט-פאקינג תאכל אותו בחוץ" – יש כאלו שהולך להם קצת יותר טוב בלחקות את האינטליגנציה וההיסקים של המארח, ואני מוצאת משהו מנחם בידיעה שזה לא המקרה – "זו פקודה. אתה שולח לי תמונה שלך מחוץ לבית עם אוכל בארבעים הדקות הקרובות, לוואטסאפ."

המכשיר דומם לרגע.

"אל תכעסי עליי בבקשה."

- "ממש לא כועסת, אבל אתה פשוט הולך לעשות את זה. אני דואגת לך."

עשרים דקות עוברות, מקבלת תמונה של פרוסה עם חומוס. וריאציה מעניינת ל"אבל ראיתם אותי מכניס את הכדורים לפה ושותה מים".

"אז אתה (נאמר, לא רואים פנים) הכנת אוכל. לבוש? לא נראה שאתה נמצא במקום פתוח. אני צריכה תמונות נוספות, בעיקר של הפרצוף שלך ליד הפרוסה. אם סיימת לאכול אותה, תכין לעצמך קפה ותצלם את עצמך שותה."

"חח, אכלתי את הפרוסה במרפסת" – הו, נחמד שזה מצחיק אותך. אצטרף כשתצא מטווח הסכנה.

- "צלם את החלק הפתוח לעולם של המרפסת ואותך, + עדיין, תמונה עם קפה."

תמונה שלו במרפסת. "זה החלק הפתוח של המרפסת. מה שראית קודם זו הרצפה, וקצה של מגב. כבר אמרתי שאני לא בא היום", תמונה שלו לוגם קפה.

"אוקיי. בפעם הבאה שתרגיש ככה, אתה תעשה את הדברים הללו ותספר לי, בידיעה שאלו היו הדברים הראשונים שהייתי אומרת לך לעשות ממילא. אני אהיה גאה בך על ההשתדלות, ואגיד לך ללכת לעבודה כי היכולת שלך להתמיד בה היא דבר חשוב (לך, בעיקר), אבל לאט לאט. להיום, מה שעשית בהחלט טוב מספיק. שב ותחשוב כיצד לנצל את יום החופש הזה כך שלא יהיה לשווא."

***

עוברים לשוחח על המלכוד שהוביל אותו למצב הפגיע הזה. השותפה וחברתה כבר יצאו לעבר אחד מהברים שאפשר לשמוע בהם ריהאנה, להזמין בירה כשרה ולהיקלע לחילופי דברים עם אמני פיתוי. מזכירה לעצמי שחוויות סובייקטיביות אינן מדידות ובנות-השוואה, מריצה בדעתי משפטים ספרותיים שבחרתי לאמץ כמנטרות בתור ילדה עם שדים פנימיים שכבר הספיקו להגיע ל-manga-level, וממשיכה:

"מאמינה שתצליח לנהל את זה. אנסה לעזור, לתמוך ולנער אותך כשצריך, ככל שאוכל."

"אני לא מסוגל לעבוד פה כי בכל יום שאני עובד אני קושר את עצמי למקום הזה. אני חייב לחזור לחיפה, ומשם להחליט. אם להישאר קצת, לחסוך קצת. לא יודע."

"חייב זה יפה. איפה תגור?"

 (אסור לי לתת לאמפתיה לבוא קודם לשיקולים בדבר טובתי האישית. לא שוב.)

- "הורים."

"ובהכרח יהיה לך יותר טוב איתם?"

- "שם יש לי שקט. אין שם שינויים כל שנייה ואין שיפוטיות על כל נשימה שלי."

חיוך עצוב, לגימה מקולה חמה. "אם אתה מעריך שהנזק הפוטנציאלי הוא זניח ביחס למה שציינת, אז בהצלחה עם להוציא את זה אל הפועל."

- "מרגיש שההתנהלות שלי במצב הזה קצת מאכזבת אותך."

- "ובכן, ספק אם אני יודעת יותר טוב ממך מה יהיו התוצאות של כל בחירה, ואילו יהיו בעייתיות פחות לטווח הארוך. לא שופטת, יש לי דאגות מובנות לטובתך ולטובתי בכל אחד מהתרחישים –" שלום לכם, קשרים סינפטיים מהסוג הפעיל מן הרצוי – "אבל למען הסר ספק, אני לא הולכת לשום מקום, בינתיים."

(במקביל, מתקבלות הודעות מלאות פאתוס בנושאי אקסים ודייטינג, עתיד מקצועי לא-ברור, חברות מגעילות ורצון "לדפוק את הראש", מהשותפה ומשני חברים נוספים. כמעין "Personal Jesus" לא-קדוש בעליל, אני מנסה לתמוך, להכיל, לשמש אוזן קשבת ולהקנות יציבות לכל; רוכשת את אמונם של אחרים בידיים בטוחות-למראה, שעדיין חשות מסמרים נעוצים בבשרן.

שיקרתי לך, ידידי: אני הולכת למיטה, ולא מתכוונת לצאת בקרוב.)