עמדתי מול המראה הארוכה והמציאותית,
כדי לבטוח אם אני באמת אמיתית.
התבוננתי בעצמי כשאני מסובבת את גופי אחורה וקדימה,
ומאחורי שכבה שם אמא,שדאגה להוריד לי את הבטחון ואני חושבת שהיא קצת הגזימה.
"אמא, אני חושבת שאני מתחילה להשלים עם מי שאני, עם מה שאני, עם הגוף שלי".
יריות נשלחו לעברי :"להשלים עם הגוף שלך ? את תגיעי בסוף ל200KG , בשבילך , לא בשבילי"
הדחף לרזון, ללא הרף, נורו לי בראש כמו בתאונת הברך .
"אמא, מה מועיל הדחף לרזון, זה לא מושך נכון?"
השיבה :"את בראש של ילדה שמנה, זאת הסיבה שאת לא מבינה, כשאני שקלתי 53 בבת מצווה שלך הכל השתנה"
הרמתי את החולצה ללא בושה , הבטתי בסימני מתיחה , סימנים שצברתי עם השנים , במקום שיהיו לבנים הם אדומים..
חזר הדכאון , החשק לרזון , זלגו הדמעות , נוצרה ילדה ללא רגשות
ילדה בגיל הטיפש-עשרה , ילדה שרוצה לשאוף לשלמות , לא שלמות שלה.. שלמות שהחברה קבעה.
פרו - אנה ? אני אגיע למקום הנכון ?
הרעבה ... GO!
NO FOOD
NOT EATING ANYMORE...
OK . אני מסוגלת ...