זה מצחיק כי בעצם עושים אזכרה כל שנה בשביל לזכור את הבן אדם ולא לשכוח אותו. אבל אני זוכרת אותה כל הזמן, לפעמים לפני שאני מצחצחת שיניים אני מסתכלת במראה ואני מתחילה לבכות כי כל מה שרציתי בשלוש שנים האחרונות זה לחבק את סבתא שלי שוב.

אני כל כך כל כך מתגעגעת אליה ולפעמים אני מרגישה שמתפוצץ לי הלב ואיך אני אמשיך לחיות על האדמה הזאת עוד 60 שנה בלעדייה? 

זה הזוי שעברו כבר שלוש שנים וזה הזוי שאני עדיין לא קולטת שהיא לא פה, שאני חולמת עליה ואני רוצה להתקשר ולספר לה על זה, שאני אומרת שאני הולכת לסבא וסבתא, אני כל כך רוצה לדבר איתה, סתם לספר לה על הדבר הכי לא מעניין בעולם והיא תקשיב לו רק כי זאת אני. אני רוצה לספר לה שיש לי רישיון ועוד ארבעה ימים נגמר לי המלווה, ושאני הולכת ללמוד משפטים ובטח היא הייתה אומרת שזה לא בשבילי, והיא אפילו לא יודעת שהלכתי בסוף ל-5 מתמטיקה ושתי מגמות ושעשיתי בגרויות, אבל בטח היא הייתה אומרת שברור שאני אצליח בהכל, לספר לה על הדירה החדשה ושהיא תגיד שמגיע לנו סוף סוף, ולספר לה על כל הנסיעות שלי לחו"ל ושהיא תגיד רק שתשמרי על עצמך. אני רק רוצה חיבוק, פשוט עוד חיבוק אחד ודי.

התכוונתי לכתוב שורה אחת וללכת לישון אבל עכשיו אני בוכה כמו שקורה לי כל הזמן כשאני מדברת עליה או חושבת עליה או סתם מתגעגעת אליה כל כך הרבה שזה לא פייר