כיתה י"ב שלי הייתה הפינאלה הכי מדהים בעולם לבית הספר, מסיבת סיום שנמשכה עשרה חודשים. אצלינו בבית הספר השמיניסטים נחשבים לעילוי וכל הפעילויות במהלך השנה מאורגנות על ידם ולכן כל המסיבות סובבות סביבם. החל ממסיבת פתיחת שנה, המסע לפולין, אירוע חנוכה, אירוע יום האהבה, מסיבה בפורים, טיול שנתי, מסיבת סיום, נשף סיום. השנה הייתה עמוסה בחוויות ואירועים, פסיכומטרי שמשתלב עם ההתחלה של 807, הפרויקט במחשבים לצד ההכנות לפולין, מעבדות בביולוגיה שנעוצות כמו עצם בגרון בין הטסטים, עבודות באזרחות בין המיונים לצבא. היומן שלי היה ריק בשיעורים ומלא באירועים, המשוב מראה על אינסוף חיסורים שרובם מוצדקים וחלקם הם "כי בימי רביעי אין לי כוח ללמוד", תקופת המבחנים מעולם לא הייתה ותקופת הבגרויות נעלמה כלא הייתה. מאגר הדמעות בגוף שלי כמעט והתרוקן השנה ואיתו גם תיבת הצחוק שלי. לרגע אחד לא רציתי שכל המסיבה הזאת תגמר למעט תקווה שלהגיע ליום שאחרי הבגרות במתמטיקה או לתאריך הגשה של עבודה אימיתנית כזו או אחרת. ולא שלא היו קשיים, נשבר לי הלב ונשבר לי המוח, שוב נכשלתי במתמטיקה ושוב הרגשתי לבד, הייתי עצובה והייתי מדוכאת אבל הכי חשוב שזה לא נשאר ככה הרבה זמן. הכרתי המון חברים חדשים, התחברתי לעוד אנשים, התחברתי מחדש לחברים ישנים, יצאתי הרבה ודיברתי הרבה והיה לי למי לבכות ומי שיעזור לי בלנגב את הדמעות ובלפתור תרגילים ולכתוב קטעי קוד. והחיוך שלי היה כל כך אמיתי ביום הראשון של כיתה יב עם החולצה השכבתית ושרשאות הוואי ובטיול השנתי בהרי אילת בחום לא נורמלי שיתחלף בבריזה נעימה עם החברים בטיילת, במסיבת בריכה בה הייתי שיכורה ובכיתי לחברים שאני לא שותה יותר בחיים, הבטחה שהופרה בנשף כשהעניקו לי את הצמיד הנכון שמאפשר לי לעלות למתחם הVIP בשביל עוד וודקה עם המשקה הורוד.

למה שלא נעשה עוד טיול שנתי אבל ההשכמה ב11 בבוקר ואז זמן חופשי עד חצות ונעשה עוד מסיבת בריכה ועוד מפגש אחד גדול בבית הספר שבו כולם יתחבקו על כולם ויגידו לכל האנשים שחשובים להם שישמרו על קשר כי היום בחמש בבוקר זה לא היה מספיק טוב.

במשך 12 השנים האחרונות ההגדרה שלי הייתה תלמידה וכרגע ההגדרה המדויקת שלי היא מלשבית, בציפיה שבאוקטובר ההגדרה תהיה סטודנטית אבל בכל מקרה, שהמגמת עלייה של האושר בחיים שלי רק תמשך