מה זה העולם המקולקל הזה ששמרתי חצי פוסט בטיוטה והוא נמחק עכשיו ואני כבר לא במוד הרגשני שבו הייתי ואני לא יכולה לשחזר את מה שכתבתי?

יש לנו השבוע מפגש סיום של הכיתה, שזה רק באיחור של חודש וחצי וזה לגמרי בסדר כי רק איזה חמישה התגייסו מהכיתה ולמה להקשיב לי ולעשות את זה בזמן אם אפשר שלא? התנדבתי לעשות מצגת סיום ואני עוברת על הפייסבוק של ה"צלמים" של הכיתה לאסוף תמונות מהמסיבות ומהטיו"שים וממש עצוב לי. אני נזכרת בכל מה שעברנו וכמה היה לי כיף ושאני לא אראה את האנשים האלה על בסיס יומיומי יותר שלא לדבר על זה שאת חלקם אני כנראה לא אראה יותר בכלל. ואוף אני יודעת שאני יכולה לשמור על קשר עם האנשים שחשובים לי ושאני אכיר אנשים חדשים אבל הם הקומפרוט זון שלי והם כבר מכירים אותי ויודעים שאני צוחקת כמו ילדה קטנה ושאני יכולה להיות ממש טיפשה והם בכל זאת עדיין מדברים איתי ומתקשרים אליי באמצע היום לשאול אם אני בבית כי נגמר למישהו המלווה והם עשו טיול עם האוטו והגיעו לשכונה שלי. 

הראיון שהיה לי ביום חמישי היה מדהים! הגעתי רגועה באופן מלחיץ, עמדו בפני שתי מראיינות שאחת הייתה נחמדה וחייכה הרבה והשנייה הייתה קצת יותר קרה. בסוף גם המראיינת הקרה חייכה אליי חיוך חושף שיניים! מהאופן שבו הראיון הלך הבנתי שהן מרוצות מהתשובות שלי, רוב הראיונות שהיו לאחרים הם יותר על האישיות ואיתי הן נכנסו לדיון בנושא מקצועי שקצת הלחיץ אותי כי לא הייתי בטוחה בתשובות שלי ואז הן אמרו שזה לא בכוונה להלחיץ הן פשוט מתעניינות לדעת מה אני חושבת. לפני הראיון היה שאלון עם הרבה פרטים אישיים ועם חיבור בנושא מקצועי. הן אמרו שהן מאד אהבו את החיבור שלי (לא יודעת אם את הדעות שהבעתי או את צורת הכתיבה, לדעתי שניהם היו מזעזעים) וזה היה מאד מחמיא. הן אמרו שאני רהוטה בדיבור שלי וזה מאד מחמיא (לדעתי אני בולעת מילים ואומרת כל הזמן "כאילו"). בקיצור אני ממש מרוצה, אין תשובות לראיון הספציפי הזה אם עברתי או לא עברתי, זה מכלול הציונים והמבחנים שעשיתי שקובעים אם אני מתקבלת או לא. עכשיו הכל מאחוריי ונותר רק לקוות לטוב :)

מאז שאני עם הבחור החדש (ואגב זה ממש מוזר שאני קוראת לו הבחור החדש ולא חבר שלי, לא יודעת למה) אני מרשה לעצמי לחשוב על האקס. לא בקטע של להשוות ביניהם, הם כל כך לא באותה רמה שזה יהיה מגוחך להשוות ביניהם. פשוט כי ממש אחרי הפרידה הייתי בסערת רגשות וכל מה שרציתי זה שנחזור. אחרי שהבנתי שאין מצב שאני חוזרת אליו פשוט אסרתי על עצמי לחשוב עליו ולהזכר בו כי פחדתי שזה יחזיר לי את הרגשות אליו. ולמרות שכבר לפני כמה חודשים הרגשתי שבאמת התגברתי עליו ולא אכפת לי ממנו בכלל לא יצא לי לחשוב עליו. אבל עכשיו כן, והגעתי למסקנה ממש חשובה, אני ממש ממש אהבתי אותו, וזה בכלל לא היה סתם - הוא גם אהב אותי, והוא באמת חשב שאני יפה. ויותר מזה, הוא גרם לי להבין שאני ניתנת לאהבה. אני לא כזאת נוראית ומזעזעת ומישהו באמת באמת יכול לאהוב אותי. כבר ציינתי את זה בבלוג, אבל הפעם זאת הייתה מעין הארה כזאת, הוא לא גרם לי להאמין שאני יפה ולא עזר לי לאהוב את עצמי מספיק אבל הוא פתח איזשהו פתח לבאים אחריו - שעכשיו רק צריך להוכיח לי שבן אדם כזה או אחר ספציפית אוהב אותי ולא שזה אפשרי שמישהו יאהב אותי בכלל. אני גם קוראת פוסטים מהתקופה שלנו, שעד עכשיו פחדתי לקרוא או שפשוט גרמו לי להתגעגע למערכת יחסים, ועכשיו אני מחייכת וחושבת לעצמי שהוא באמת היה אחלה. אולי אני גם אפסיק עם השנאה הבלתי מוסברת אליו, למרות שהכל נגמר באמת יפה, פשוט מאז שהפסקתי להיות מאוהבת בו הפכתי לשונאת אותו, ולא מגיע לו.

מאז תחילת כיתה י"א נקלעתי למצב שבמשך שנתיים רצופות לא היה לי חופש. באמת באמת שלא היה לי חופש בכלל. מהרגע שכיתה י"א התחילה לא היה סופ"ש אחד פנוי, לא היה לי חנוכה או פסח. קצת נהנתי בתקופת הבגרויות כי הפסקת לחרוש אבל מיד התחלתי לעבוד עד אמצע החופש הגדול. ואז התחיל הקורס פסיכומטרי שנמשך עד החגים של כיתה י"ב. ואומנם בכיתה י"ב באמת חרשתי פחות והיו לי פחות מבחנים אבל לא היה לי חופש אמיתי. בחנוכה עבדתי, בפסח היו לי עבודות הגשה, לבגרויות כאילו למדתי ואז שוב התחלתי לעבוד עד שבוע שעבר. אז מזה שנתיים שיש לי חופש, אין לי שום מטלות, אין לי שיעורים, אין מבחנים באופק, אין לי עבודה, אין כלום. זה קצת מרגש כי זה יום שבת מספר1 יום שבת מספר2 וכן הלאה שזה נחמד, מצד שני אף אחד מהחברים שלי לא בחופש כולם בצבא או בעבודה או בפסיכומטרי. כמו שאני מכירה את עצמי יש שתי אופציות - או שהחופש יהיה מבוזבז לגמרי ואני רק אראה טלוויזיה כל היום (פחות סביר, יצר העצלנות שלי נעלם לו בשנתיים האחרונות) או שאני אתחיל לחפש עבודה חדשה ושוב לא יהיה לי חופש (עדיף שזה לא יקרה כי באמת בא לי חופש) לכן החלטתי שאני ארשום לעצמי מה בא לי לעשות בחופש

מה בא לי לעשות בחופש?

להשלים סרטים שכולם אומרים לי שאני חייבת לראות 

לקרוא ספרים!

להפגש עם כל החברים שאמרתי להם שנפגש כשתגמר הקייטנה (בסטי, בסטי בן, שתי הבנות מפולין, בסטי לשעבר, אולי קקי והחתיך והנשמה)

לבשל עוד כדי להצדיק את זה שתמיד אני אומרת בראיונות לצבא שזה תחביב שלי

להפגש עם קרובי משפחה כמו בת דודה שלי ובן דוד שלי שהבטיח לי לפני מלא שנים שנצא לשתות יחד כשאני אהיה בת 18 ואולי לנסוע לנסיכים הקטנים 

ללמוד לחנות כמו שצריך כי זה מגוחך שיש לי רישיון כבר חצי שנה ואני לא יודעת לחנות 

לנסוע לברלין!!

לקנות המון בגדים כי אין לי בגדים בכלל

להפגש עם הבחור כי הוא עושה לי טוב

הייתי אומרת שאני רוצה גם לעשות ספורט אבל זה שקר כי אני לא רוצה, ופעם אחרונה שהתחלתי לרוץ הייתה פה מלחמה, אני לא יכולה לשאת באחריות כזאת כבדה על הכתפיים שלי (סיפור אמיתי, התחלתי לרוץ בקיץ שעבר בפארק ואז התחילו לירות עלינו טילים ואמא אמרה שהיא לא רוצה שאני ארוץ בפארק הפתוח ואין לי עוד מקומות לרוץ בהם אז הפסקתי). אני כזאת בטטה שזה עצוב, מזל שאני רזה (וואו מי זאת מופרעת האכילה שמודה בפני עצמה שהיא רזה? לא נורא עוד מעט יעבור לי).

תמיד היו לי מלחמות עם השיער שלי והייתה תקופה שפשוט שנאתי אותו. אבל עכשיו כבר שנה בערך שאני והשיער שלי חברים טובים, פשוט גיליתי איך ובאיזה תדירות לחפוף ולסרק אותו שהוא יצא יפה. אני פשוט מחשבת מראש איזה אירועים חשובים יש לי שבהם השיער צריך להיות יפה וככה אני חופפת לילה לפני, הבעיה היא שעכשיו חופש וכרגע התוכניות שלי לטווח הרחוק הן - כלום ומבחינתי לא לחפוף חודשיים. עד שהשיער מגעיל אותי ואני נאלצת לבזבז זמן ומשאבים ולחפוף אותו. זה קצת כמו לעשות רגליים - לא תמיד יש בזה תועלת אבל זה מגעיל אותי אז אני עושה בכל מקרה (כמו שבסטי אמרה לי בטלפון - נניח ואת לא כוסית ולא הולכת עם מכנסיים קצרים בקיץ, היית עושה רגליים? אממ, טכנית עשיתי כל החורף וראיתי את הרגליים שלי רק במקלחת אז כנראה שכן)

הבוס הגדול החליט שעבדתי יותר מידי שעות וזה לא נראה לו לעניין לשלם לי כל כך הרבה. אז תנחש מה? גם לי זה נראה יותר מידי שעות אבל אני עבדתי כמו חמור אז תשלם לי את מה שמגיע לי . אמרו לי לכתוב מייל מפורט עם הסברים על השעות ועם התלונות שלי על מנהלי הקייטנה. יום שלם חשבתי איך לנסח את המכתב וכל מה שיצא לי זה "שמן מסריח תביא לי את כל הכסף שמגיע לי!" בסוף כתבתי מכתב ממש יפה ולא קיבלתי עליו תשובה. אני קצת מפחדת לראות שלא נכנס כסף לחשבון שלי 

אחותי התעצבנה עליי, יצאה מהחדר וטרקה את הדלת. איזה באסה שיש לנו טריקה שקטה והכל נהרס לה

כמה אני אשכנזייה מ1 ועד לאכול גפילטעפיש לארוחת צהריים רגילה לחלוטין?

בסטי וחבר שלה נפרדו סופית. בסטי בן כנראה עומד להפרד מהחבר שלו. החברה מפולין התחילה לצאת עם מישהו שמסתמן כדושבאג. החיים הרומנטיים שלי באמת יפים לעומת שלהם אבל אין לי בפני מי לבכות כמו טינאג'ריית מצויה שהוא לא שולח לי הודעות

עריכה1 -

מגיע לי גם להיות נאהבת. כל כך הרבה זמן שהייתי לבד והייתי צריכה להתמודד עם הלב השבור שלי ועכשיו מגיע לי להרגיש הכי אהובה. אני באמת רוצה שזה יצליח איתו ואני רוצה להתרגש מכל הלב ולהיות הכי גירלי גירל ולבחור מה ללבוש ולהתרגש מכל הודעה ולהרגיש פרפרים בבטן ולא להצליח להחזיק את עצמי עד הפגישה הבאה. לטוב ולרע מגיע לי להיות מאוהבת עכשיו, אז למה אני מרגישה שזה עומד להיות בדיוק כמו בפעם הקודמת?

עריכה2 -

אני לא טובה בלהיות בדיכאון. אני בוכה כמו ילדה קטנה ואני לא ישנה בלילות ויש לי בחילה ואני לא אוכלת כלום. אוף מי נתן לו את הזכות להשתלט לי ככה על המצב רוח ולהרוס לי את היום? העיקר שאני שולחת לו סמיילי של נשיקה שלא יחשוב שאני כועסת עליו ואז אני זורקת את הארוחת צהריים האהובה עליי לפח בגללו

עריכה3 - (כאילו שהפוסט הזה לא מספיק ארוך)

פעם מאה שהאצבעות שלי מתקתקות בניסיון רב את ציוני הבגרות על מנת לראות מה ציון ההתאמה שלי באוניברסיטת תל אביב, 650 נקי, פעם ראשונה שכתוב "קבלה" לגמרי לא דחייה או חוסר החלטה או ניסיתי לצוד נקודות כדי להגיע ל650 המיוחל. כמובן שחסרים לי עוד 3 ציונים כדי שהתשובה באמת תהיה סופית ונכונה, אבל זאת הדרך הנכונה.