איך מתגברים על האהבה הראשונה? כאילו די נגמר, לא בוכה יותר בגללו, לא רוצה לחזור אליו, לא אוהבת אותו יותר והאמת שאין לי שום רגש (חיובי) כלפיו. אבל תמיד יש את הימים שמזכירים לי אותו והיום זה שנה מאז הפרידה ואיך זה לא יזכיר לי אותו, לא כי אני רוצה שנחזור או משהו בסגנון הרי עברו 365 ימים בלי הקיום שלו בחיים שלי ועשיתי כל כך הרבה דברים מאז וחשבתי על הרבה אנשים אחרים מאז ומצאתי סיבות חדשות לשמוח ולבכות בגללן ואם אני אראה אותו ברחוב לא בטוח שאני אגיד לו שלום כי אני סתם אביך את עצמי בטח הוא לא זוכר מי אני. יכול להיות שלא משנה כמה זמן יעבור, השם שלו תמיד יעשה לי משהו, איזה פיפס קטן בלב יזוז לו? שתמיד שאני אזכר ברגעים היפים או אראה תמונה שלנו מחייכים אני תמיד אתגעגע טיפה לימים שהיינו ביחד כשהיה לנו טוב ואהבנו? הרי אני כנראה תמיד אזכור אותו, לא? תמיד זוכרים את האהבה הראשונה, לא? זה מה שכולם אומרים.

בערך חודש אחרי הפרידה, כשכתבתי מיליון פוסטים עליו ושלחתי את כולם לטיוטות, כתבתי שיום אחד אני כבר לא אכתוב עליו והוא צריך לפחד שהיום הזה יגיע. אבל האמת היא ששנה אחרי ואני עדיין מקדישה לו פוסט, למרות שלא מגיע לו, ואני בטוחה שלא אכפת לו מהיום שאני לא אכתוב עליו יותר כי האמת שהוא אפילו לא יודע שאני אי פעם כתבתי עליו. ובאמת אם היה צדק בעולם לא אני הייתי זאת שיושבת וכותבת עליו שנה אחרי, אבל לא תמיד הצדק הזה קיים ואני כותבת בשביל עצמי, כי הבנתי שהשיטה של להדחיק כל דבר שקשור אליו לא באמת עזרה, אז עכשיו אני כותבת עליו ואם אני ארגיש שזה נכון אני אכתוב עליו עוד, עד שאני לא אצטרך לעבוד על עצמי בשביל לא לכתוב עליו, פשוט כי כבר לא יהיה מה לומר.

שמעתי את השיר הזה והתחלתי לזמזם אותו, בניגוד לכל הפעמים הקודמות ששמעתי אותו ורציתי לצרוח עליו שהוא שיקר כשהוא הקדיש לי אותו או שהתחלתי לבכות או שההרגשתי מחנק בגרון.

הכל טוב