הרגעים הכי כיפיים בחיים:

שאני פוגשת מישהו שלא ראיתי כל החופש, הוא מחבק אותי ואז מחבק אותי עוד קצת אבל יותר מוחץ

אנחנו יושבים בבית קפה, אני אומרת משהו, כולם צוחקים ואז מישהי אומרת שתכלס אופטימיות מצחיקה, היא כל פעם נתפסת על משהו מצחיק

שחברה מתקשרת אליי ואני שמחה שהיא התקשרה כי פתאום אני מבינה שיש לי מלא דברים לחלוק איתה למרות שהתראינו היום

על האש עם חברים, למרות שקפוא בגג ושעות עד שהאוכל מוכן, עדיין הכי כיף ומצחיק וטעים ובירה טובה זה כיף

כיפי לא במובן הפשוט של המילה - שנגמרת ההפסקה והדבר הכי קשה זה לצאת מהספסלים בחוץ ולהכנס פנימה וזה מרגיש פשוט בלתי אפשרי ולא הגיוני לעשות את זה, וזה לא כיף כי אני אוהבת לעשות את זה, אלא ההרגשה הזאת שרבע/חצי שעה לא הספיקה ובא לי עוד, זאת ההרגשה הכיפית.

בדצמבר 2014 ישבתי עם חברה בספריה ובשביל לא לעשות מתמטיקה החלטנו לראות את כל המקצועות שאפשר לעשות בהן עתודה, אני אמרתי שהיא תקריא ואני אכתוב מה שנראה לנו מעניין. ברשימה שלה יש הנדסת מכונות אולי והנדסה כימית אולי ועוד כמה אוליים, אצלי יש משפטים. היום היא בצבא בחיל המודיעין ואני עושה עתודה במשפטים.

איבדתי את הרישיון ואת הכרטיס סטודנט, נאחס כפול. החלטתי ללכת לאבידות ומציאות אולי שם זה קיים. יחסית לזה שמי שהולך לחפש שם הוא לא הכי טוב בלמצוא דברים, היה ממש קשה למצוא את המקום, ועד שהגעתי כמובן שהיה סגור. הלכתי כמה ימים אחרי בשעות הפתיחה (תבואו מתי שבא לכם בין 8 ל8 וחמישה בימים זוגיים של ירח מלא), דפקתי בדלת, לא עונים, התקשרתי למספר שם והוא עונה לי אני לא עובד היום. כאילו למה ציפיתי שבאתי בשעות פתיחה אם זה ברור שהוא לא עובד מתי שלא בא לו? יום אחרי זה התקשרתי וזה לא שם. הלכתי להוציא רישיון חדש וזה עלה 29 ש"ח. כרגע אני לא רואה טעם להוציא כרטיס סטודנט כי אין שום דבר שאני לא יכולה לעשות עם הת"ז או המספר זהות.

אני כנראה בחיים לא אזכור איזה רוטב אני אוהבת לסושי (טריאקי) ותמיד אטעם ואגעל את הסויה או לחילופין ארגיש ממש חכמה ואחליט שאפילו לא צריך להזמין עוד משהו חוץ מסויה כי זה מה שאני אוהבת ואז אוכל את הסושי יבש.

דיברנו על הריונות ולידות וזה, ואז סיפרתי שנולדתי בשבוע 42 (מתוך 40) וגם אז עשו ניתוח כדי לחלץ אותי, ואז העתודאית שאלה מה הפלא שלוקח לי שעה לקום מהמיטה בבוקר, צודקת.

נכון לפעמים עושים תנועה כלשהי כדי למשוך את תשומת ליבו של מישהו, נגיד להתמתח כשאני עם חולצת בטן כדי שקולטני "הגוף של בחורה" יתעוררו במוחו של הבן שלידי וזה עובד והוא מסית את המבט ממה שהוא לא עושה ומסתכל עליי, ואז אני מרגישה תחושת ניצחון. רק עוד 4,586,158 פעמים והוא גם ישים עליי

לא נעים לי להגיד אבל בזמן האחרון ממש משעמם לי בימים כשאין אוני', אין לי עבודות להגיש בקרוב (או בכלל בסמסטר זה יותר תודה לאל!), אין בחנים בקרוב, אין תרגילים להגיש בקרוב (וגם השניים הבאים כבר לא חובה בשבילי) כל שנותר זה להתחיל ללמוד למבחנים אבל כמה חננה צהובה אפשר להיות כשיש עוד חודש וחצי לסיום הסמסטר אז באופן פרוע למדי התחלתי לקרוא ספר ואני כבר בעמוד 120. סתם ספר שמעניין אותי ולא עוסק במשפט בשום צורה שהיא ואני קוראת אותו כי בא לי ולא כי אני חייבת, כבר המון זמן שהתופעה הזאת לא התרחשה.

ביום הזיכרון הלכתי לתיכון, מצד אחד היה נחמד לפגוש אנשים, מצד שני הרגשתי קצת ילדה מנודה שוב. כי נניח ואני פוגשת מישהו מהשכבה בקניון או בתחנת רכבת (או בכנס עתודאים, יותר סביר להניח) אני אדבר איתו גם אם לא דיברנו באמת בתיכון, אבל עכשיו זה שוב היה חבורות כזה ומי שלא דיברת איתו בתיכון גם עכשיו לא תגיד לו היי, אבל לא משנה זה לא כזה חשוב. ראיתי כמה מורים, הם היו יותר חמודים, גם מורים שלא לימדו אותי וכנראה לא מכירים אותי חיבקו אותי ושאלו מה אני עושה בחיים. קיבלתי תעודת בגרות וזה מקסים, עכשיו אני אולי אוכל להתקבל לאוניברסיטה! החליטו לפרגן לנו בכביכול בגרויות פנימיות שעשינו (שזה לא משנה כי במשרד החינוך לא באמת מכירים בזה) ומסתבר שיש לי 100 בערבית ובכלל שכחתי שלמדתי ערבית שלא להגיד שהדבר היחיד שאני זוכרת זה "אנה מבסוטה". הדבר הכי מרגש בעולם היה לעמוד בצפירה בחצר בית הספר עם חברים שלי מהכיתה בתיכון כשחלקם לובשים מדים עם הכומתה על הראש.

יום הזיכרון נהיה יותר קשה משנה לשנה. לא שזאת תחרות, חס וחלילה, אבל השואה נניח, זה משהו שגדלתי אליו, משהו שתמיד ידעתי מה זה ותמיד שמעתי עליו ותמיד ידעתי שסבים שלי היו שם וזה מאז ומתמיד מלווה אותי. אבל נופלי מלחמות ישראל ופעולות האיבה זה משהו שמתעצם ככל שהשנים עוברות, לפחות עבורי. אם במלחמת לבנון הייתי בת 9 ויש לי זכרונות מעוממים משם, עכשיו לפני שנה וחצי היה צוק איתן ועבר פה ממש לידנו. ואני מפחדת, אני מפחדת מאד. חברים שלי עכשיו בצבא, אם תהיה עכשיו מלחמה הם יהיו שם. ידידים שלי מהלימודים יגויסו למילואים, כל מי שמסביבי ילך לשם. וגל הטרור האחרון, כל הפסקה בלימודים היינו מדברים על איפה הייתה עכשיו דקירה וכל מי שגר באיזור מתקשר לכולם לבדוק שהכל בסדר. זה מפחיד וזה נורא לחשוב על זה ואני כבר לא בת 9 ואני לא יכולה להגיד שאני לא רוצה שיהיו מלחמות יותר ושאף אחד לא ימות כי זאת לא תהיה המציאות, אבל אני אהיה אנוכית מאד ואאחל ששום דבר לא יקרה לאנשים שחשובים לי. ובכלל אם אפשר להיות ילדה בת 9 קצת אז שלא יקרה כלום לאף אחד בכלל אף פעם.

כל היום שמעתי שירי יום הזיכרון ברדיו ושמעתי שיר אחד מאד יפה אבל אני לא זוכרת איך קוראים לו או מה המילים או שום דבר ממנו אבל הנה שיר אחד של יום הזיכרון ואחד שלא