היה לי שבוע ממש מוצלח. כאילו שבוע שעבר וזה נמשך גם לשבוע הזה, אני לא זוכרת בדיוק כל מה שרציתי לומר, כי כזאת אני כמו דבק שלוש שניות רק במוח. מה שלא נכתב/נאמר/שונן- נשכח.

קניתי שמלה (כן אני לגמרי מכורה) וג'ינס צמוד כהה מהמם מh&m. אחרי זה הלכנו לחגוג זאת בשניצל ענק וצ'יפס וקולה. כל זה היה בקניון עם חברה בחמישי אחרי הלימודים. ביום ראשון נפגשנו שוב (מה לא ימאס לך ממני?) כדי ללמוד והאמת שלמדנו די טוב אז קבענו להתפרע ולנצל את יום החופש בשבועות כדי ללמוד עוד. האמת קצת ממש מיציתי את הסמסטר הזה, אומנם יש הרבה חופשות (פורים, פסח, יום העצמאות, שבועות) אז זה כאילו מוריד מהלחץ אבל ככה הסמסטר לא נגמררר כבר חודש אני מריחה את הסוף והוא לא בא. ולא שכזה רע לי, כיף החברה וכיף לי לבוא אבל הקורסים כבר ממש מיצו את עצמם, כבר לא מעניין אותי ואני מבריזה די הרבה, כמובן שזמן ההברזות מתחלק שווה בין ללכת לספריה וללמוד לבין לאכול, סתם לא אני לא אוכלת כל כך הרבה.

יצאתי לריצה 4 פעמים מאז בשבוע וחצי האחרון. ביום רביעי הריצה הייתה ממש מוצלחת, רציתי 12 דקות ברצף בלי לעצור (שזה המון בשבילי) וזה גם סיבוב מלא בשכונה 1.5 קמ. בשני יצאתי שוב ורצתי 27 דקות מהם 20 דקות ריצה קצת פחות מ3 קמ. אני ממש מרוצה מעצמי. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אפילו קצת כיף לי. אני שומעת שירים כיפים ושרה לעצמי ולפעמים בא לי להתחיל לרקוד או לעשות סיבוב אבל יש אנשים ברחוב אז לא נעים, ואגב זה ממש נותן מוטיביציה שעוד הרבה אנשים רצים/הולכים, בניגוד לבית הקודם ששם זה לא קרה.

ספיישל נוסטלגיה: בכיתה ט' הלכתי עם שתי החברות הטובות שלי לעתיד (בסטי ועוד אחת) לסרט בערך חודש אחרי שהכרנו. זה היה סרט שמותר להכנס אליו מגיל 16 ובאותו זמן היינו בנות 14. החברה השלישית שנראתה הכי גדולה הלכה לשכנע אותם ששכחנו את התעודות זהות בבית אבל אנחנו בנות 16. בסוף נתנו לנו להכנס. היינו בנות 14 כשהלכנו לסרט ביחד בפעם הראשונה ועוד שבוע יש לבסטי יומולדת 19 וזה אומר שאנחנו חברות כמעט 5 שנים. איזה מדהים זה. ואגב זה ממש בושה וחרפה שנתנו לנו להכנס לסרט, עכשיו אני בת 19 ואנשים לא נותנים לי 16, בת כמה נראיתי בדיוק בגיל 14?

מאז שיש את האוטו החדש אני נוסעת איתו די הרבה לאוניברסיטה. וכשאני הרבה בכביש אני מגיעה למסקנות חשובות על החיים, נניח אם הייתה באוטו המצאה מהפכנית כזאת שהייתה יכולה לסמן לנהגים שמאחורייך שאתה רוצה עכשיו להכנס להם לנתיב. אההה רגע! יש כזה, אז למה אנשים לא מאותתים לעזאזל??

בזמן האחרון שמתי לב להרבה דרכים להנציח אנשים - ספרייה, כיתה באוניברסיטה, פארק, מירוץ לזכרם. אני יודעת שלא מדברים על זה אבל תכלס טפו טפו עד 120, לא הייתי רוצה שינציחו אותי ככה - בספריה עם מלא ספרים לא רלוונטים וטונות אבק, כיתה שאנשים סובלים בה ורק רוצים הביתה או מירוץ שאוי לא אנשים רצים בו. ותכלס מה אני אוהבת לעשות? אולי שיעשו ספיישל שינה, כולם נפגשים וישנים לכבודי, או ארוחה ענקית איטלקית כזאת, או טיול בעולם, או לשמוע מוזיקה, תכלס עזבו אני אעשה את כל זה לבד, לא צריכה שיעשו את זה לכבודי.

בשבועיים הקרובים אבא שלי הוזמן ל3 חתונות של ילדים של אנשים שעובדים איתו. אמרתי לו שבחתונה שלי כל האנשים האלה ממש לא יבואו. יהיו לו 3 אורחים להזמין ושישתמש בזה בחוכמה. הוא אמר את אח שלו ואשתו, אמרתי שיש לי דוד אחד אז סבבה זה עליי. והוא אמר שזה בעייתי 3 אנשים כי זה לא זוגי, אמרתי שגם לאמא יהיו 3 אנשים להזמין אז שיאחדו כוחות. סך הכל החתונה שלי כבר די מוכנה מבחינת מיקום, שמלה, טבעת, אורחים ואפילו תאריך ושעה, רק נגיד חתן חסר לי.

נכון שלפעמים יש קטעים כאלה שממש בא לי שיקרה משהו, נגיד שאני אכנס לכיתה ואראה שהוא שמר לי מקום לידו? כי היינו יחד בחוץ והוא שם לי יד על הברך בדרכו הצ'ארמית (לא) ואז לטש עיניים ושאל אם אני רוצה ללמוד איתו (רק באוניברסיטה זה נחשב למשהו מרגש, כי אני לא אלמד עם כל אחד נגיד) ואמרתי לו שאני עם חברות אבל שנשב יחד בכיתה. ובדרך לכיתה אני אומרת לעצמי שכנראה זה לא יקרה אבל זה בסדר כי ההפסד כולו שלו ובאמת האמנתי לעצמי כי תכלס ההפסד כולו שלו, ואז אני מגיעה לכיתה ובום היא ריקה. אבל ברגע שהוא בא הוא מתיישב לידי. היום עמדתי לידו בהפסקה כשמישהו הסביר לנו משהו והיו לו ריח כזה טוב ורק רציתי לחבק אותו אוף.

זה שיר שממש אהבתי החל מכיתה ז' כזה, ואז אחרי שנים שמתי לב שהוא אומר she will always be my favorite song ומאז אני אוהבת אותו אפילו יותר