אז שבוע נוסף עבר מהטירונות, היה הרבה יותר טוב מהשבועות הראשונים, אני אנסה להזכר במה שהיה.

ביום ראשון ברינה ושמחה הגענו לבסיס (לא), בדרך לשם ישב לידי חייל חתיך עם קעקוע של אריה על הזרוע שגם הוא טירון בבסיס שלי כך שהוא כנראה קטן ממני בשנה, אבל הפכתי למטרת חיי לחפש חייל עם קעקוע של אריה, מצאתי אותו כבר בראשון בצהריים ומאז כל הזמן ראיתי אותו שוב. לא היה לו אכפת, לא נורא, העיקר שיש לי תעסוקה. ביום ראשון עשינו הרבה כלום ואז איכשהו הותנדבתי לתורנות מטבח, קצת התבאסתי אבל סך הכל היה מצחיק והיו הרבה קטעים הזויים, מישהו בא אליי ושאל אם הוא יכול לשיר לי ואז הוא שר משהו על מלחמה, מישהו שאל אותי אם בקורנפלקס יש את מה שמדברים עליו בחדשות וחצי שעה התלבט אם לקחת או לא. הייתי שם עם מישהי מהמחלקה ופשוט התחלנו להמציא שמות לאנשים. הבאסה שפספסתי מדס ודווקא במדס הזה הם רצו ק"מ והרבה זמן לא רצתי אז חבל שאת זה פספסתי. ביום שני התעוררתי חולה, נסענו לירושלים על מדים, עם נשק ומחסנית. הסיור היה דווקא ממש נחמד, היה מדריך מצחיק והייתה אווירה נחמדה, כן רציני והכל אבל כן מצחיק ומשחרר ובלי לצרוח כן המפקדת 30 שניות. היה ממש מגניב לראות תגובות של אנשים ברחוב, צעקו לנו יחי צהל וכל הכבוד לחיילים וילדים הסתכלו עלינו. ממש מרגש. כאילו אנחנו לא עתודאיות בטירונות 02 ועוד שבוע אני חוזרת לחיי הסטודנטיאלים. ביום שלישי מרחנו חצי יום ואחרי הצהריים נסענו למטווחים שהפעם לא היו גרועים! בעמידה היה לי 6/9, בשכיבה 3/6 ובכריעה 4/9 כשהכל זה התקלות בשביל להפוך את העניין ליותר מעניין (לא) והייתה לנו ארוחת ערב על הרצפה שם, ממש הזכיר לי למה שנאתי את השטח. ברביעי הייתה תורנות מטבח לכל היום, ירדנו לחצי ב', באנו עם אנרגיות ואז קוראים לי בשם ושולחים אותי לעבודות רסר, ממש התעצבנתי וביקשתי איזה 3 פעמים לחזור למטבח ואמרו לי שאי אפשר. הייתי שם מ9 עד 16 וכל מה שעשיתי היה לגרוף עלים במשך שעה לא רצופה, נתנו לי שעתיים הפסקה עם זמן שקם ועוד 3 שעות ישבנו על הספסל ולא עשינו כלוםםם, היה מקסים. אחרי זה הלכנו לאכול טוסט בשקם ובאנו לעזור במטבח. הייתי בטוחה שיטחנו אותי כי לא עשיתי כלום כל היום, אבל השאירו אותי בהגשת אוכל וזה פשוט היה הכי מצחיק וקל בעולם. חברה שלי צחקה עליי שאיכשהו אני כל הזמן עוקצת. בחמישי היו לנו מבחנים, החלק הכי קשה במבחן העיוני (זה מבחן תיאורטי? לא, זה עיוני) היה להבין מה היינו אמורים ללמוד ומה לא. פירקתי את הנשק ממש טוב, המצאתי משהו עם הקשר ובעזרה ראשונה צלחתי גם איכשהו, זה היה ממש שטות. באותו יום היה לנו גם את הסוציומטרי שלא הבנתי מה נסגר כי כולנו עתידות להיות קצינות. ישבתי ליד חברה די טובה שלי וראיתי שהיא מתלבטת הרבה את מי לכתוב בתור קצינה לעתיד (היינו צריכים 7) ועד שהפסקתי להציץ לה היא לא כתבה אותי, קצת נעלבתי כי כתבתי אותה גם בקצינה וגם בחברה והיא לא כתבה אותי בשניהם. הייתי די נאמנה לאוהל שלנו ופשוט כתבתי 6 בנות מהאוהל ועוד מישהי שגרה בעיר שלי ולא ייחסתי לזה יותר מידי מחשבה. הייתי בבאסה קצת אחרי זה כי חששתי שלא כתבו אותי אבל אז הבסטירונות שלי אמרה שברור שהיא כתבה אותי בשניהם, ועוד מישהי אמרה שהיא כתבה אותי בשניהם ועוד שתי בנות אמרו שכתבו אותי בקצינה ואמרו לי שעוד מישהי שבכלל לא חשבתי לכתוב עליה כתבה אותי. בקיצור יש לי איזה 5 קולות וכבר פחות התבאסתי וגם כי חלאס אני בטוח אהיה קצינה. עוד משהו זה שהיינו צריכים לתאר במילה אחת את כל בנות הצוות, עשינו את זה די במשותף וכולן החליטו שהמילה שמתארת אותי היא מצחיקה, שזה מילה טובה בסך הכל, העיקר שזה לא אחראית על מישהי לחוצה או רגישה על מישהי מעצבנת וחופרת וקרזיונית. בערב היו תרומות דם אבל לא יכולתי לתרום מכל כך הרבה סיבות (פחות מ50 קילו, חוסר ברזל ועצם העובדה שאני חולה כרגע) והיו צריכים כמה בנות שיסדרו אחרי זה בחדר, חיכינו שעה(!) ואז שחררו אותנו ולא סידרנו כלום ואמרו לנו להתעורר חצי שעה אחרי כולם ולא ללכת למסדר בוקר שזה ממש מושלם כי אני שונאת מסדרי בוקר. ישב איתנו מתנדב חתיך במדא שלא יכול להתגייס לצבא, הוא שאל אותנו כמה שאלות על הצבא ובעודנו מדברים הייתה פלוגת בנים שהקריאה זמנים וצעקה כן המפקדת ממש לידנו ואז הבנו כמה זה מגוחך וטיפשי. הכל זה שטות אחת גדולה וטיפשית.

פתאום כשאני לא בחיים האמיתיים אני מתגעגעת לדברים הזויים, נהייתי קרניבורית, אני אוכלת מלא בשר בסופש כי אין לי בכלל בשר אכיל בבסיס, וזה מוזר כי ביומיום אני בקושי בקושי אוכלת בשר. אני כמהה בטירוף לקפה שזה משהו שאני שותה לפעמים אבל מעולם לא היה לי חשק מטורף לקפה ועכשיו בסופש שתיתי כבר 3. והכי חשוב אולי, גיליתי שאני מתגעגעת לבית שלי. לא חשבתי שאני כזאת לחוצת בית אבל מסתבר שאני לחוצת בית. אין יום שאני לא מדברת עם ההורים שלי, אין בוקר שאני לא רוצה לחזור כבר הביתה, יש אינסוף דברים שאני מתגעגעת אליהם החל מללכת לארון שלי ולקחת סווצ'רט כשקר לי או בכללי לישון בחדר ולישון לבד ושתהיה לי פרטיות ושיהיו אנשים שידאגו לי.

נסעתי לשופינג עם אמא שזה ממש כיף כי הטעם שלי בבגדים הוא מעבר לחולצה ומכנס באותו צבע שגדולים עליי וללבוש את זה כל היום כל יום. קניתי 3 שמלות - אחת סגולה עם גב פתוח, אחת אפורה כהה צמודה ואחת מנומרת, חולצה ורודה כהה ושתי חזיות לבגד ים (לאחד כבר יש לי תחתון ולשני תחתון שחור) וקניתי סירופ לגרון וסוכריות מציצה לגרון כי כואב לי הגרון ואני חולה כבר שבוע. אחרי הקניות רציתי ללכת לשירותים ופתאום אני רואה מישהי שנראית ממש כמו המ"מ שלי ואני כזה אומייגד זאת המ"מ, היא שאלה אותי מה שלומי ובדיוק באותו רגע אמרתי לה שלום המ"מ כי לא ידעתי מה לומר. אחרי זה כמובן סיפרתי לקבוצה של המחלקה וכולן התרגשו, שאלתי את אמא שלי איך היא נראית, והיא אמרה שכמוני - גם היא הולכת בשבת בבוקר לקניות עם אמא שלה, ואז הבנתי שהיא גם בן אדם, בן אדם רע אבל בן אדם. סתם, אני מעריכה את כל המפקדים בתור בני אדם בני 19, כי הם בני גילי ועושים את הטירונות המסריחה הזאת שוב ושוב וזה לא קל והם לא יכולים להתלונן, אני פחות מעריכה אותם בתור מפקדים כי אני מרגישה ממש חוסר אכפתיות מהם וגם בדברים שהם כן יכולים לעזור לנו הם לא עוזרים (נגיד לתת לי מים רותחים!).

מחר אין רכבות וזה פשוט מקסים כי במקום לנסוע שעה ברכבת אני צריכה להגיע לתל אביב ומשם לקחת קו שנוסע במשך שעה וחצי, כמובן בהנחה ויהיה לי מקום באוטובוס הזה כי יש עוד 1000 אנשים כמוני שצריכים להגיע לבסיס ויש באוטובוס 50 מקומות. יהיה כיף וקסום זה בטוח.