אזזזז נגמרה הטירונות בשעה טובהההה! בראשון היה היום שלא היו רכבות, אז נסענו לתל אביב ברכבת ומשם טיולית לבסיס, "בטעות" לקחנו רכבת אחת מאוחרת מידי ואז נאבדנו ולא מצאנו את הטיוליות ועלינו לאוטובוס של 8 כשכביכול ב8 ורבע אנחנו אמורות להיות בבסיס, לקחו אותנו לתחנת רכבת הקרובה ומשם חיכינו לטיולית לבסיס ומפה לשם הגענו לבסיס ב10 ורבע ולא אמרו לנו כלום, הדרך הייתה הכי מצחיקה בעולם ולא הפסקנו להנות מהסיטואציה שאנחנו כל כך מאחרות ולא יגידו לנו כלום. בדרך ראינו בערך מיליון מרכזי קניות ופשוט התפללתי שהאוטובוס יעצור באחד מהם ויגידו לנו לכו תטיילו, זה הגיע למצב שהיה מרכז כזה רק של בנקים וקופות חולים וסופר ופשוט אמרנו טוב אז מצידי ללכת לטייל בסופר שעתיים ולחכות בתור לבנק. הגענו לבסיס והמשכנו בכלום משבוע שעבר. ביום שני הלכנו לעשות מטווחים, סיימתי בשעה טובה ומוצלחת את המטווחים אחרי שעשינו מטווח עם מעצור יזום ולי כמובן היה גם מעצור לא יזום על הדרך. עד שמילאתי את הפנקס קליעה המזורגג הזה הבנתי שזה לא כזה משנה כי עד שאני שוב אהיה בצבא זה כבר לא יהיה תקף. אני חושבת שבאיזשהו מקום זה מגניב, כי הנה עכשיו אני מסוגלת לירות בנשק, אז מה אם אני לא יודעת לעשות את זה ממש טוב או לעשות את זה ממש עצמאית אבל יש איזשהי מסוגלות לזה, וזו יכולת שאין להרבה בנות 19 ברחבי העולם (לעומת הבנות הישראליות). בשאר הזמן הם נזכרו שהמפקדים צריכים לעשות גם מטווחים אז איזה 4 שעות פשוט ישבנו בסככה ולא עשינו כלום, בדרך חזרה במקום לישון דיברתי עם כמה בנות ופשוט לא הפסקנו לצחוק. זכור לי שהיה טקס סיום טירונות אבל אין לי מושג מה עשינו שם, מישהי קיבלה מצטיינת מחלקה אבל ממש לא מגיע לה אז לא משנה. ביום שלישי היינו בתורנות מטבח וגם אז נבחרתי לעבודות רסר, נראה לי שזה בגלל שנרשמתי לחופלת, המסקנה - בכל תורנות מטבח להרשם לחופלת. הפעם הייתה באפסנאות שזה הצצה לעולמם של אנשים שלא עושים כלום ושום דבר בצבא, כל הכבוד להם על היכולת להעביר כל כך הרבה שעות כל יום בעשיית כלום. נתנו לנו הר של מדים למיין למידות וזה בערך כל מה שעשינו, זה כמובן לקח חצי שעה ואז פשוט ישבנו והיינו בפלאפון. התגלגלנו לשחנש אולי הכי כנה שהייתה בטירונות, זה התחיל מזה ששתי הבנות שישבו מולי סיפרו שהן במערכת יחסים של 2-3 שנים ואמרתי שגם אני רוצה להיות במערכת יחסים של 3 שנים ואז מצידן התחילו לצוף כל הבעיות במערכות יחסים כאלה ותיקנתי את עצמי ואמרתי שאני רוצה עכשיו זוגיות כזאת ולא מגיל 16 ועד היום. קינחנו בבורקס בשקם וחזרנו למטבח, איכשהו הגעתי להגשת אוכל שנחשב למשהו קל ולא האמנתי שבאמת אני כזאת מזילסטית. המפקדת לקחה אותי לשיחת סיכום שהייתה ממש עלובה והיא נתנה לי ציונים מעפנים ומאז כבר לא חזרתי לאיפה שהייתי ורק ניסיתי למצוא איך להתחמק ממה שאני אמורה לעשות. לקחתי מעדן מהמקרר והלכתי להפסקה יזומה. איכשהו התגלגלתי לפינוי כלים שזה לא מגעיל כמו שחשבתי אבל לא כיף כי כל הזמן צריך ללכת למדיח. עתודאי אחד שאמר שהוא היה איתי במיון שהיה לפני שנה ומשהו ראה אותי ואמר שאני כל הזמן בתורנות מטבח וזה נכון! ב5 שבועות טירונות הייתי 5 ימים במטבח שזה נחשב המון. אחרי הארוחת ערב היינו עסוקים בפינויים ואיכשהו הגענו למצב ש5 בנות, המפקד ואני לוקחים עגלה ומעמיסים עליה מלא סלטים שלא אכלו ומנסים להגיע איתה לפח, וזה היה קשה, זה היה מהמצבים שאתה פשוט מחזיק את הראש ולא מבין איך הגעת למצב הזה. אחרי כל זה גם היינו צריכים לסדר את החדר אוכל, לשים מפות ולעשות פוליש לסכום למטרה לא ברורה, למחרת הסתבר שזה בגלל יום ספורט של כל המכים שכאילו תכלס מגיע להם כי הם ממש סובלים אבל עדיין זה היה ממש קאדר ב9 כשקמנו באותו יום בפאקינג 3:55 כדי להיות מוכנות ב4:30. יום למחרת היה פשוט יום שלם של ניקיון נשק כדי להחזיר אותו, נשבעת שהנשק לא היה כזה נקי כשאני קיבלתי אותו. כבר ממש נשברתי שם כי לא משנה כמה ניקיתי היו להם הערות ומה להגיד. בסוף לקחו אותו ועל זה נאמר באמת ומכל הלב ברוך שפטרנו. ביום האחרון היה ממש לא מרגש אמרנו ביי ביי למפקדים ולבסיס הכי מגעיל בארץ ואיזה כיף סייימנווו.

אז איך אני מסכמת את החוויה של הטירונות? אני שמחה שעשיתי את זה. אני יודעת שלא הייתה לי ממש ברירה אבל אני עדיין שמחה שעשיתי את זה, יחסית לטירונות 02 היא הייתה קשוחה, גם הבסיס, גם התנאים, גם האורך שלה וגם כל ההפעלות במהלכה. אני גאה בעצמי שעברתי את כל זה, 5 שבועות של שינה באוהל, 3 ימי שטח, בערך אינספור מטווחים, שמירות, תורנות מטבח ועוד הפתעות. אני מרגישה שזה קצת חיבר אותי לצבא, עכשיו אני כבר לא אבודה כשאומרים לי מחלקה או רב"ט ויודעת מה זה אומר. כן עולות פתאום שאלות כמו האם לעשות עתודה זה המסלול הנכון ולמה לא לעשות את השנתיים צבא האלה כמו כולם ואז להמשיך בחיי, אבל אני מבינה כמה המוח שלי התנוון בחודש הזה וכמה אנשים חסרי תפקיד משמעותי יש בצבא שזה רק גורם לי לרצות לבוא ובאמת לתרום ולעשות שירות משמעותי, ועכשיו התפקיד של האפסנאים ועובדי רסר ועוד מלא אנשים חסרי עבודה אמיתית מתקשרים לי לאמרה הזאת שאני משננת לעצמי מימי הצו הראשון, אני באמת רוצה לעשות תפקיד משמעותי שיעזור ולא רק יעביר לי את הימים. 

הלכתי על המסלול של העתודה וחתמתי קבע לא רק כי תואר נשמע לי כיף, עשיתי את זה בין היתר כי אני צהובה מגעילה ואני רוצה להיות בצבא, אבל בחמישה שבועות של טירונות אפסו כל כוחותיי והפכתי לדבר הכי אפור ומריר בעולם. כל פעם שטיפת צהיבות דבקה בי והתחלתי לסדר בנות בח' מדוגמת נזכרתי שפשוט לא אכפת לי וצחקתי על עצמי שניסיתי. אני מקווה שהניסיון הצבאי הבא שלי יהיה יותר מזהיר ויחזיר בי קצת מהרצון להיות בצבא.

אנקדוטה יפה שלא כתבתי בשבוע שעבר, כשהיינו בירושלים המדריך אמר לנו בסוף שירושלים היא קצת כמו משל לצבא ולחיים עצמם, יש בה הכל מהכל ויש הרבה רובדים ועומקים ויש שאיפה להתגבר על כל השסעים ולחבר בין כל החלקים בשאיפה שהכל יהיה שלם ומושלם. אבל בסופו של יום צריך לזכור שכולנו רק פרופיל 97, אף אחד לא מושלם. באמת שזה היה יותר יפה אבל הסוף הוא זה שמהדהד, לא לשכוח בסוף כולנו רק 97 ושזה בסדר, כי פה אין 100 וכנראה שגם בחיים עצמם לא.

האמת שיש עוד פוסט ממש ארוך לכתוב אבל הקטע הזה גם ככה נגרר כבר יותר מידי זמן אז המשך יבוא וכו