טוב אז הרבה דברים קרו ולא הספקתי לכתוב על הכל אז רוב הפוסט נכתב ב19/9, יום לפני הטיסה לברלין שבו כתבתי על מה עשיתי בין סיום הטירונות לברלין. עכשיו אני אכתוב גם מה עשיתי מאז ברלין ועל השנה בכללי וברלין זה כבר יהיה בפוסט נפרד.

אז כולם שואלים מה אני עושה בחופש המהמם שלי, אז ככה - בעיקר כלום ובנוסף נפגשת עם חברים. יש לי תחושה שהפוסט הזה ימרח וימרח ומחר בלילה אני טסה לברלין והזיכרון שלי נורא קצר אז עדיף לכתוב הכל עכשיו כי אחרי ברלין אני בטוח אשכח הכל.

חזרתי מהטירונות בחמישי בצהריים, כהרגלי בימים שחוזרים הביתה - מקלחת אוכל ושינה ארוכה ואחריה מוד מבולבל של איפה אני עכשיו. בשישי נפגשתי עם חברה במטרה לתכנן את הטיול לברלין אבל בסוף רק התבטלנו וצחקנו וקבענו מתי נעשה שופינג. בערב ראיתי את סבא וסבתא שלי אחרי שלא ראיתי אותם חודש כי אני סגרתי שבת ויומיים לפני שחזרתי הביתה הם טסו לשבועיים ונראה לי שארבעה שבועות שלא ראיתי אותם זה הכי הרבה בחיים שלא התראנו. בשבת חגגנו לאבא יומולדת (53 O:) באסקייפ רום מגניב בנושא הארי פוטר (שממש עשה לי חשק למרתן את כל הסרטים, משום מה עוד לא עשיתי את זה) ואז הלכנו למסעדה איטלקית כמובן. כמו שסבא אמר על אבא, הוא באמת בחור נהדר, אמרתי לו שהוא האבא הכי טוב שהיה לי אבל זה באמת נכון, גם אם היו לי עוד מאה אבות אני בטוחה שהוא היה הכי טוב. והוא גם יכין לי סנדוויץ' כל יום עד שאני אצא לפנסיה כנראה. ביום ראשון נסעתי חצי מדינה לשמוע על הסבר של התנדבות שאני אמורה להתחיל בשנה הבאה. היה שם נחמד וגם ישבתי ליד חייל חתיך ברכבת אז הכל טוב. בשני נפגשתי עם העתודאית והחברה שאני טסה איתה לברלין בשרונה בתל אביב לסושי, עשינו גם סיבוב בעזריאלי, קניתי תיק צד (כמו של גדולות) שעלה קצת פחות מ60 בגלל מבצע נהדר באקססוריז ושמלה מh&m ב30 כי אני ממש מכורה לשמלות! יש לי 20 ווהו הידד, וכמה מהן חדשות כי לא הספקתי ללבוש אותן מאז הטירונות. זה מצחיק (עצוב יותר נכון) שבקיץ שלי לבשתי כל יום שתי חולצות שאחת מהן ארוכה, מכנס ארוך ונעליים סגורות במקום ללבוש שמלה ושורטים ובכלל לא הייתי בים. משלישי בבוקר הרגשתי זוועה, היו לי כאבי בטן נוראיים ולא זזתי חצי יום, הקאתי מאה פעם את כל מה שלא אכלתי ורציתי למות. ברביעי כבר התעוררתי יותר טוב אבל עדיין עם כאבים ורק לקראת הערב זה נרגע. כבר שבוע עבר אבל בערך אחרי כל דבר שאני אוכלת יש לי תחושה קלה שאני עומדת להקיא והיום גם שכבתי מושבתת איזה שעתיים. הרופא אמר שזה אולי וירוס וזה פשוט יעבור אבל אני באמת חוששת מזה.

בחמישי בצהריים נסעתי עם עוד בנות מהטירונות לעיר רחוקה כדי ללכת בלילה למועדון לחגוג לאחת הבנות יומולדת. אני עליתי אחרונה לרכבת, הן אמרו לי שהן נמצאות בקרון האחרון אז התקדמתי לסוף הרציף, הגעתי לקרון האחרון ועצרו אותי ושאלו אם יש לי כרטיס שמור, הייתי ממש מבולבלת ולא הבנתי איך הן שם, עד שהן אמרו שהן בעצם בקרון הראשון. עכשיו לא ממש מומלץ לעבור את כל הקרונות ברכבת, במיוחד לא בחמישי בצהריים, במיוחד לא רכבת ישירה שלא עוצרת בקרוב אז אין סיכוי שהיא תתרוקן. בקיצור ביקשתי בערך מ50 איש סליחה אפשר לעבור והיו המון אנשים חמודים שהציעו לי לשבת במקום שלהם כי מה לעזאזל עובר לי בראש שאני עוברת את כל הרכבת. בסוף הגענו ליעד ומי שגרה בעיר הזאת אספה אותנו ולקחה אותנו לארמון שלה, התארגנו כמה שעות (לבשתי ג'ינס צמוד וגופייה עם חורים עם טופ שחור ועקבים זוועתים שאי אפשר ללכת איתם) איפרו אותי יפה ואני רוצה להבין איך להתאפר ככה בעצמי. ואז נסענו ל"ישיבה" בבית של ילדת היומולדת. ישבתי ליד מישהי ששתינו קיבלנו ראש ממש מהר משני שוטים אז היא הבינה לליבי שלא שתיתי עוד ואכלנו אדממה כמו ילדות מורעבות (למרות שאכלנו ארוחת ערב לפני שיצאנו). כשרצינו לצאת למועדון היה קצת קטע מסריח עם איך להגיע ויצא שאני באוטובוס מה שהסתבר כמעשה הכי חכם לעשות כי רכב אחד יצא עם נהג שיכור ועשו תאונה והרכב השני עשה סיבובים בכל הארץ בגלל התאונה ובגלל אי הבנה. הגענו ראשונות למועדון ואחרי חצי שעה של שהיה שם (בלי לחכות דקה בתור) הגענו גם פנימה, זייפנו חותמות לכניסה למתחם ה21+ בשביל לא לעשות בהם שימוש בכלל. בהתחלה רקדנו במקום ממש צפוף והרגשתי שכל המועדון עובר לידי עד שהלכנו למקום שאפשר לשבת בו ובגלל שהיה שם ממש ריק גם רקדנו שם. חבר של ילדת היומולדת פירגן לנו בשתייה והצטלמנו בלי סוף. היו שירים חמודים אבל רוב הזמן היו שירי מעבר לא ברורים שאי אפשר לרקוד לצלילם. לקראת 4 החלטנו להתקפל, נסעתי בנגלה הראשונה הביתה עם נהג מונית חמוד שאמר שלא מתאים לנו המועדון הזה, אמרתי לו שזה בגלל שאנחנו באוניברסיטה והוא אמר שלא קשור, אנחנו פשוט נשמעות ילדות טובות. למרות שממש רציתי לחכות לשאר הבנות פשוט נרדמתי ואחרי דקה העירו אותי להגיד לי שבוקר ושחוזרים הביתה. היה לי כיף עם הבנות, היה לי קצת פחות כיף במועדון, אני כנראה לא אלך לשם יותר או בכללי לאיזשהו מועדון כי אני אוהבת אני המרחב שלי נקי מבנים (ואפילו לא היו שם חתיכים!), אני ממש מקווה שאני אשמור איתן על קשר ושנמשיך להפגש.

בחמישי ב1 בלילה כשהייתי בדרך למועדון בסטי שלחה לי הודעה על זה שסבא שלה נפטר, נשמתי נעתקה לדקה ולקח לי זמן להסביר לבנות ולחזור אחר כך כמה פעמים על זה שאני ממש עצובה בשבילה ובשוק. האמת שזה לא היה הדבר הכי מפתיע כי הוא כבר כמה חודשים היה מאושפז, זה פשוט סתם לא משהו שאתה מצפה לו אף פעם. וכמובן שברוב אנוכיותי מיד חשבתי על סבתא שלי וכמה שאני מתגעגעת אליה. כל פעם יש עוד משהו שמזכיר לי אותה, כמו זה שחיפשנו פלסטרים לפני שיצאנו ופשוט לא מצאנו אבל ראיתי דבק נייר כזה שזה היה הפלסטר אצל סבתא שלי אז שמתי כזה. כאילו הייתי רוצה לעזור לה באיך להתמודד עם זה אבל אני כנראה האדם הכי לא מתאים לתפקיד הזה כי אני לא יודעת בעצמי איך להתמודד. אני פשוט חושבת שאני אתגעגע אליה תמיד, באיזה מקום אני גם מקווה שזה ישאר ככה, אולי לא בעוצמות שזה עכשיו כי לפעמים קצת קשה לתפקד ככה אבל אני מקווה שלא יהיה יום שבו אני כבר לא אתגעגע אליה. בשבת באתי לבסטי וצחקנו על דברים מפגרים והלכנו לאכול ופל בלגי כדי לעודד אותה. 

בראשון העתודאית באה אליי והבנתי שהיא חברת אמת כי רק איתה אני יכולה לדפוק שווארמה. ואחרי שעתיים גם ללכת לגלידה. אחרי הצהריים הלכנו לאזכרה של הסבתא השנייה של בני דודים שלי, זאת השנה ה14 (כך שאני לא ממש הכרתי אותה) ואפילו לא כל הנכדים שלה הגיעו שזה קצת עצוב. בן דוד שלי שאל אם אני רוצה ללכת איתו למירוץ למיליון ואמרתי לו שכמובן שכן. רק שאני לא אצליח לעשות שם בערך שום משימה חוץ ממשימות מחשבה כמו לסדר את כוכבי הלכת ומשהו עם ספרות רומיות. וככה בגדול העברתי את השבוע וחצי האחרון, איכשהו בשום ערב לא הזדמן לי לצאת לריצה ואני מרגישה בטטית מתמיד, אבל ברצינות אחרי ברלין אני חוזרת לריצות ואני אוסיף גם תרגילי כושר ואשתדל לעלות כל יום לפחות פעם אחת במדרגות (עדכון: מאז ברלין רצתי פעמיים קילומטר וחצי, עשיתי פעם אחת תרגילים והשתדלתי ממש לעלות במדרגות).

בחודשיים האחרונים  פגשתי המון אנשים שאני מכירה איכשהו במפגשים אקראיים ברכבת/אוטובוס (נראה לי כולם ברכבת אגב) ראיתי שתי בנות מהתיכון בכניסה לתחנת רכבת, אחרי שגם הן נפגשו באקראי, ראיתי חבר של מישהי שלמדה איתי, כמובן לא דיברתי איתו כי אני בערך מכירה אותו רק מתמונות שלהם בפייסבוק ומשנה אחת שהוא היה בשכבה שלי ולא החלפנו מילה. ראיתי עוד מישהו שעבד איתי פעם ברכבת והוא שאל אותי אם אני עולה על הרכבת לתל אביב עניתי שלא ושאני נוסעת לכיוון השני, שזה ממש הפתיע גם אותו ובגדול גם אותי שאני עושה את זה בכלל. היום ראיתי מישהו מהשכבה שלא החלפתי איתו מילה כל התיכון ואני לא סגורה מאה אחוז על השם שלו אבל הוא החליט לדבר איתי אז למה לא. נזכרתי (=ראיתי בשיחה עם בסטי) שביום של הבלאגן של הרכבות ראיתי מישהו שלמד איתי גם בשכבה אבל לא דיברנו וגולת הכותרת כמובן - באותו יום ראשון של הבלאגן ברכבות לקחתי רכבת לתל אביב ומשם עליתי להסעה, הרכבת נפתחת בתחנה שעליתי בה ופתאום אני קולטת חייל מולי, והוא נראה לי לרגע מוכר ואז אני קולטת שזה קקי שבקושי זיהיתי כי הוא במדים+שזוף+בלי משקפיים (=נראה טוב!) ופשוט חיבקתי אותו וכנראה מלמלתי אני לא מאמינה או איזה קטע ואז חברה שלי משכה אותי ואמרה שאנחנו חייבות לעלות לרכבת ואז קצת הייתי עצובה כי רציתי לחבק אותו ולדבר איתו ובכללי, בטח שלא לחזור לבסיס, הייתי בטוחה שהוא יהיה גבר וישלח לי הודעה אפילו של מה קורה כמו שהוא צץ לו מידי פעם אבל לא, לא נורא, הוא עדיין עם חברה שלו והוא עדיין סוגר אינסוף. היה לחנאג' יומולדת אז כהרגלי שלחתי לו מזל טוב כבר בפעם החמישית וזה רק כי בכיתה ט' לא ממש הכרנו. הוא ענה לי רק למחרת בבוקר וסיכם ב"בהצלחה בשנה ב'" שזאת דרך לגטימית סך הכל רק ששנה ב' היא עוד חודש וחצי וכנראה שהוא לא מתכנן שנדבר עד אז וזה אחלה, בזאת נגמרה סאגונת חנאג' שהתעוררה לחיים ולא תחזור שוב כי הגיע חלאס.

בברלין היינו צריכים לבנות את המערכת שעות של שנה ב'. אני מרוצה מהמערכת שיצאה לי - דחפתי הכל ל3 ימים בכל סמסטר. יש לי בערך 6 מבחנים בכל סמסטר וסהכ איזה מיליון קורסים שאני עושה בשנה ב' (איזה 3 בלי מבחן). רק קורס אחד ממש מבוקש לא הצלחתי לקחת ובמקומו נאלצתי לקחת קורס קשה שחברות שלי עשו השנה וממש חששתי ממנו. כולי מלאת תקווה שיהיו לי קורסים מעניינים ומעשירים ושיהיה לי כיף וגם אם אפשר שאני אצליח לשמור על ממוצע 80 ואם ממש אפשר אז שאני אקבל רק מעל 80 אבל בסדר איך שיצא. במהלך הכנת המערכת העתודאית התקשרה אליי ושאלה אותי מה עדיף מבין שני קורסים מוזרים שמעולם לא שמעתי עליהם ואז הבנתי שהיא הלכה לאיבוד ולא הצליחה להרשם לקורסים הטובים ואחרי שסיימתי לבנות לעצמי מערכת נכנסתי למערכת שלה וסידרתי לה מה שיכולתי, הכי חברת אמת שלי. לפני שבועיים ידיד שלי מהחבורה בלימודים שלח לי הודעת מה קורה, שזה היה קצת מוזר אבל חשבתי שהוא בטח סתם משועמם בעבודה, אחרי שעה הוא התקשר. דיברנו על הטירונות ועל חול ובאמת איזה עשרים דקות ממש בכיף אבל ידעתי שעומד מניע נסתר מאחורי השיחה והוא התקשר בשביל לשאול איזה קורסים כדאי לקחת. אנחנו ידידים טובים אז זה לא היה מוזר אבל סתם היה מפתיע כי יש לו חברות יותר טובות ממני, בכל מקרה אני לוקחת את זה כמחמאה. כאילו לא הכנתי אקסלים עם איזה קורסים כדאי לקחת כבר לפני חודשיים (לגמרי עשיתי את זה, הכי חננה צהוב שלי, סתם לא יש לי מלא דברים חנונים שאני עושה).

אחרי ברלין החלפתי תמונת פרופיל בפייסבוק כשהתמונה הקודמת היא מרומא שהייתה לפני שנה וחצי, שברתי את השיא האישי שלי בלייקים, קיבלתי הרבה תגובות מפרגנות מהבנות בטירונות (ואפילו בנות שלא היו איתי במחלקה). בין המלייקקים - מלא בנות מהטירונות, אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן מהתיכון, כמובן כל החברים מהלימודים ומהתיכון, קרובי ורחוקי משפחה, העתודאי הדתי (מה איך אתם מכירים? מהיום חיול ועוד כמה שנים נתחתן) והגבוה שהתחלתי איתו בנשף (אלוהים בוא נפסיק לעשות לייקים אחד לשני ובוא נתנשק, תודה).

בשבת הייתי בים עם חברים מהתיכון ואז היינו שמנים והלכנו למקס ברנר, היה קר מידי מכדי להכנס למים ובכך חתמנו רשמית את עונת הרחצה. בדרך חזרה דיברנו על כיתה ט' (הכיתה הראשונה שלנו ביחד) ואיזה ישן זה היה, באמת קטע שאני מכירה אותם 5 שנים. לרגע רציתי להגיד את כולם חוץ מבסטי אבל אז נזכרתי שגם אותה אני מכירה רק 5 שנים. יש בי מין שלווה כזאת, של נכון שהיה לי מדהים בתיכון אבל הנה זה נגמר והכל טוב, ואני עדיין נפגשת עם חברים ומדברת עם בסטי בן ומקשקשת בטלפון שעות עם בסטי כמו תמיד ופוגשת אנשים ברכבת ואנחנו מדברים ושואלים מה כל אחד עושה בחיים והכל טוב. הנה עברנו את מבחן ה"שנה מאז שנגמר התיכון" והכל טוב, לא הייתי רוצה להיות במקום אחר. 

בחמישי נפגשתי עם העתודאית, היינו בתל אביב, הלכנו לאיבוד בסנטר, אכלנו פסטה ממש טעימה וזולה, קנינו מתנה לחברה שלנו וגולת הכותרת -עשיתי הליקס- אני מדברת על זה שבא לי כבר מאה שנה ותמיד מצאתי תירוץ למה לא לעשות ועכשיו נגמרו התירוצים ויש לי הליקס כסוף על אוזן אדומה, הוא עדיין קצת כואב לי כשאני נוגעת בו (או מקבלת בו מכה, שזה יותר סביר) אבל עוד מעט הוא יהיה ממש יפה. סבתא שלי שאלה "אוי, למה?" סבא שלי אמר "מה מה מה... מה?" אמא שלי שאלה למה עשיתי את זה (למרות שאמרתי לה גם לפני זה) אבל כל החברים שלי חושבים ובצדק שזה ממש מגניב ויפה, בכל מקרה החור באוזן שלי וזה מה שחשוב. עוד ידיעה מרעישה בתחום הגוף שלי, המחזור שלי מאחר כבר בשבועיים והוא אף פעם לא מאחר, תמיד הוא מדויק כמו גרמני יאקי, אבל אפילו בזה אין שום עניין - אולי אני בהריון אולי לא? אם אני בהריון מה לעשות - הפלה או ללדת? אז הכי הרבה שעשיתי היה לחבק חיבוק ביי ידיד הומו (אפילו לא ידיד שלי, למרות שאני ממש אוהבת הומואים) לשנייה וזה הכי הרבה שהייתי עם מישהו. אני אשן על זה עוד כמה לילות לפני שאני אחליט לעשות משהו, בכל מקרה אני אשן רק על צד ימין כי בשמאל ההליקס ועדיין כואב לי.

בעוד שבוע אחותי התינוקת בת 10, נשבעת בחיי שאני זוכרת את היום שבו היא נולדה. היא הקרן אור בחיי, היא הבן אדם שהכי כיף לחבק, היא הראשונה שאני אתגעגע אליה כשאני לא בבית ליותר מיומיים, אין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת אותה וכמה אני שמחה שהיא נולדה אליי, היא הנשמה הקטנה שלי וגם כשהיא תהיה ממש גדולה אני אקרא לה אחותי התינוקת ואשאל אותה איך היה בגן היום.

* * * * *

אז תשע"ו הייתה שנה ממש נפלאה, התחלתי את לימודיי באוניברסיטה בפקולטה שרציתי ללמוד בה, אומנם הייתי בשוק התחלתי והלם קרב, לקח לי קצת זמן למצוא את המקום שלי אבל בחודשים האחרונים אני מאד מרוצה. יש לי חברים אמיתיים שהם מעבר לחברי לימודים, כאלה שאני יכולה לטוס איתם לברלין או לטייל איתם בתל אביב או סתם לפטפט איתם אחרי מבחן ובמסעדות כל פעם שיש למישהו יומולדת ולעשות צחוקים בספריה ולשבת על הספה ולצחוק בלי סוף. אני שומרת על קשר עם חברים מהתיכון והם נפלאים. השנה נכנסתי ממש לכושר ואני מרוצה מאד מהעניין, זה משמח אותי שזה שלא עשיתי ריצות כמעט חודש מפריע לי כי פעם זה לא היה ככה. כמובן הייתה לי חוויה צבאית שגם שם הכרתי הרבה בנות ובעיקר הבנתי שאני חזקה יותר ממה שציפיתי וגם שאני מסוגלת לירות בנשק ולישון בשטח ולא להיות בבית שבועיים (ובאותו זמן להיות במקום שלא כיף לי בו). ואפילו הספקתי להיות בחול השנה. אני מאחלת לעצמי ששנה הבאה תהיה טובה ושונה כי אין טעם שכל שנה תהיה אותה דבר, שימשיך להיות לי כיף, שאני אקח את הלימודים קצת יותר בקלות ושאני אהנה ואלמד דברים חדשים, שאני אצא הרבה, שאני אפגש הרבה עם חברים, שאני אנהג הרבה באוטו המהמם שלי, שאני אשתה הרבה בירות (כי בברלין השתיינית שבי יצאה החוצה), שאני ארוץ הרבה ומהר, ומי יודע אולי גם בחור כלשהו יצטרף לרשימת הדברים שאני צריכה להכניס ללוז בכל שבוע ובעיקר שיהיו לי רק דברים טובים לספר בסוף שנה הבאה