אתמול בלילה לא ישנתי כל הלילה, התהפכתי מצד לצד, חלמתי שאני עוברת על כל הסיכומים למבחן עשרים פעם וכל פעם שכחתי משהו או טעיתי משהו אז הכריחו אותי לחזור על הכל מהתחלה. התעוררתי מותשת, כאילו לא נחתי בכלל בלילה, עם בחילה וכאבי בטן וכאבי ראש. דיברתי עם חברת ברלין והיא אומרת שזה בגלל שאני בלחץ וזה הכל מועקה נפשית. אמרתי לה שאני בכלל לא לחוצה מהמבחן שנתנו לנו 24 שעות לעשות היום כי הוא באמת לא מזיז לי. אבל האמת שהיא צודקת, זה הכל מועקה אחת גדולה, כל החודש הזה, כל השבוע האחרון, הכל מעיק ולוחץ ובא לי לצרוח שזה יפסק. כל הסמסטר הזה היה רע אליי אבל השבועיים האחרונים עלו על כל דימיון. 

ביום רביעי הייתי צריכה להגיש את העבודה האחרונה לסמסטר ולהרגיש הקלה ושחרור, מסיבה לא ברורה (שאני מתחרטת עליה) הלכנו אחרי שעה לבדוק שההגשה באמת נמצאת במקום שלה, וזה מצחיק כי איך היא לא תהיה במקום שלה, אבל היא לא הייתה שם, לא שלי ולא של חברת ברלין. מיד אמרו לנו שאולי אנחנו סתומות והגשנו לתא הלא נכון, אז עברתי על כל 70 התאים שנמצאים שם והעבודה לא באף אחד מהם. גנבו לנו את העבודה. גנבו לנו את העבודה. אי אפשר להאמין שזה קרה. עוד מהפסיכומטרי מאיימים עלינו שמי שיתפס בהעתקה לא יוכל לעשות פסיכומטרי 7 שנים, מי שיתפס מעתיק באוניברסיטה - בעבודה, מבחן או בוחן יעלה לוועדת משמעת, אבל גנבו שתי עבודות מהתא ולאף אחד לא אכפת. זה מה שהכי מחרפן אותי, דיברנו עם המרצה, עם המתרגל, עם המזכירות ולאף אחד לא אכפת, אף אחד לא עונה למיילים ששלחנו וכל מה שקיבלתי זה "למה הגשתן יום לפני הזמן?" כאילו שזה מה שלא בסדר פה. וזה משגע אותי, זה מעליב אותי, זה פוגע בי, קראתי 20 פסקי דין מהתחלה עד הסוף כמו כלב, סיכמתי לעצמי את הנקודות החשובות, ישבתי שעות על העבודה, ערכתי, שיניתי, הוספתי, הורדתי, תיקנתי, ובסוף גנבו לי אותה, ולאף אחד לא אכפת. זה מצחיק וזה עצוב וזה בעיקר נורא עצוב. כמובן שהדפסתי את העבודה שוב פעם ושוב פעם הגשתי אותה אז למזכירה וכל יפי הנפש שחשבו שצעקתי שגנבו לי את העבודה כדי לא להגיש אותה, תודה. אבל זה מחרפן אותי ומוציא אותי מדעתי, כי מסתכלים עליי כאילו אני לא בסדר שאני עושה סרט מזה שכולה גנבו לי את העבודה.

חוץ מזה שהמקרה הזה מרתיח ברמה האישית, זה ממש מוריד לי מהערכה שהייתה לי לאוניברסיטה. תמיד ראיתי את זה כמשהו גדול, המטרה של כל התיכון זה להתקבל לאוניברסיטה, זה הרי כל הייעוד שלנו ובלי זה אין לי כל עתיד. אז זה ממש אוברייטד. האוניברסיטה היא לא מקום כזה גדול ומדהים כמו שדמיינתי, כי זה בסך הכל אותם אנשים שהיו בתיכון פשוט הם גדלו קצת ועכשיו הם משלמים בשביל להיות שם. המרצים הם ממש לא אנשים מדהימים ומעניינים, לרוב הם פשוט מתמחים בנושא הספציפי שהם מלמדים, לאו דווקא עושים את זה טוב, וסובלים משיגעון גדלות. וזה עצוב שהתנפצה לי הבועה הזאת כי מאז שאני בת 14 אני חולמת על היום שאני אלמד באוניברסיטה, ועכשיו לא בא לי ללכת לשם יותר.

וזה מרתיח אותי כי אני יודעת שאני לא צדיקה, אני יכולה לכתוב ספר עם כל הדרכים להעתיק ולרמות, באמת, זה אפילו קצת מביך להודות עד כמה אני מומחית בהעתקות. אפשר להכין שליפים ולשים אותם בקלמר או מתחת למעיל, או אם מותר להכניס דף אז להצמיד שליף מתחת, אפשר לכתוב לחברה על הדף טיוטה שלי שאלות ואפשר להחליף את הטפסים של המבחן. כמובן שכל הדרכים דורשות מיומנות והרבה אומץ, ועם כמה שליפים שהכנתי בחיי רק כדי שיהיה וברובם בכלל לא השתמשתי, מעולם לא העתקתי ממישהו שלא יודע שאני מעתיקה ממנו, מעולם לא העתקתי ממישהו שהתאמץ הרבה בשביל מה שהוא עושה כשאני לא, מעולם לא פגעתי במישהו אחר בהעתקה שלי. כי זה לא הגיוני שלקחו לי את העבודה, זה לא הגיוני.

והאמת שיש עוד דברים שמעצבנים אותי, כמו זה שבסטי חושבת שאני לא רוצה להפגש איתה כי אני כל הזמן אומרת שאין לי זמן אבל אני כן נפגשת עם חברות מהלימודים, והיא לא מבינה שהייתי מעדיפה פי מיליון להפגש איתה ורק לשכב על המיטה ולשמוע מוזיקה ולרכל במקום להפגש עם חברות מהלימודים וללמוד כל היום.

מצאתי משהו שכתבתי לפני חודשיים - ב1/12 יש לסבתא שלי יומולדת ותמיד אהבתי את היום הזה אבל היא נפטרה לפני 4 וחצי שנים ומאז אני מחפשת כל הזמן מה היא הייתה אומרת או מה קרה ולא סיפרתי לה כי זה קשה לאבד את אחד האנשים שאתה הכי אוהב בעולם. באנטומייה של גריי היה פרק שבו מישהי שעמדה למות אמרה לבת שלה שזה בסדר שהיא תהיה עצובה אבל היא חייבת להבטיח לה שהיא לא תהיה עצובה לנצח וזה נשמע לי כמו משהו שסבתא הייתה אומרת לי וזה מצחיק כי זה אמור לגרום לי להבין שאני לא יכולה להיות עצובה לנצח אבל רק מז שאני חושבת על מה היא הייתה אומרת אני נהיית עצובה ואני תקועה בפלונטר הזה.

אבל קרו גם מעט דברים טובים בחודש האחרון - באחת הפעמים שנפגשתי עם החברות מהלימודים, באמת לא למדנו בכלל, יצאנו בערב לבר ונפתחנו ממש (מכירות מעל שנה ופתאום סיפרנו דברים מהעבר שלא שמענו עדיין) ובשישי נסעתי לקניון עם חברת ברלין וקניתי ג'ינס מושלם ותיק צד בברשקה. ביום שישי האחרון שוב הלכתי לקניון (יש סיילים ממש שווים!) וקניתי חולצת ג'ינס וסריג בפוקס (זה מצחיק כי יותר מחצי שנה הסתובבתי עם זיכוי של 70 שח ועכשיו הוצאתי 100 שח בקלות). טיפול הלייזר השלישי משפיע ממש טוב, רוב השערות נשרו וחלקן עדיין לא גדלו (עברו 3 שבועות). קיבלתי 90 בבוחן השלישי והאחרון בקורס ממש קשה ועברתי את הבוחן החמישי שהייתי צריכה לעבור בקורס אחר.

התנשקנו ואז הוא אמר שהוא לא רוצה להיות איתי במערכת יחסים כי אני ילדה. אמרתי לעצמי כל שבוע שעבר שאני צריכה תשובה, אפילו שיהיה "לא", רק שלא יהיה "אולי" אבל האמת שזה מבאס אותי. גם כי אני רוצה להיות איתו וגם כי הוא מנשק ממש טוב):

אז ביומיים האחרונים הייתי בבית, הרופאה אמרה שצריך פשוט מנוחה, אולי באמת הגוף שלי רצה לסמן לי לעצור רגע ולנוח כי הזמן האחרון היה משוגע ועכשיו יהיו מבחנים. אבל מה שטוב זה שעכשיו יהיה פברואר, ופברואר זה החודש שלי, ובו תמיד קורים לי דברים טובים. כי פברואר זה אומר שעבר 2/3 מהחורף, ובכל פברואר אני גדלה בשנה, ומאורעות העבר גילו לי שבחודש הזה הורדתי את הגשר ועברתי טסט וקיבלתי ציונים מעולים בתקופת המבחנים, אז אין שום סיבה שהחודש הזה יהיה שונה, גם ממש מגיע לי.

עריכה 3/2-

שתי חברות אמרו לי "היום שלי ממש טוב" או "אתמול היה לי יום מעולה" וקצת קינאתי בהן כי הרבה זמן הימים שלי לא היו מעולים, אבל הנה בינתיים חודש פברואר באמת מאיר לי פנים, הלכתי עם בסטי לשופינג והתחדשתי בשמלה צמודה ומהממת ומכנס קצר כדי שיזכיר לי שלא עוד הרבה זמן אני גם אוכל ללבוש אותו. הגיע אלינו מקרה מעניין בהתנדבות וכמה אנשים ממש הודו לי למרות שלא עשיתי הרבה. כמה וכמה אנשים שאלו אותי אם כבר התחלתי ללמוד למבחן שיתקיים בחמישי וכשעניתי שכן הם נבהלו ואמרו שאני תותחית (בתקווה שזה ישתקף בציון). ואיכשהו קרה ששוב דיברתי (ולא רק זה) עם הבחור והפעם השיחה הייתה יותר טובה.