כמה אירוני שבפוסט האחרון שלי כתבתי שאני פחות מרגישה צורך לכתוב בישראבלוג כי יש לי מספיק חברים שאני יכולה לספר להם הכל, ואז מודיעים שישראבלוג נסגר סופית. קשה לי לתאר כמה המקום הזה חשוב לי, כמה משמעותי הוא היה בשבילי, בעיקר כשלא היה לי למי לספר את מה שיושב לי על הלב. הטבעת "מהלב אל המקלדת" מתארת באופן מדויק עד כמה זאת ההרגשה בשבילי. הלב שלי יוצא פה במילים. כמה פעמים ישבתי מול מסך העריכה עם דמעות בעיניים והוצאתי הכל במילים. כמה אנשים הכרתי פה ושאני עוקבת אחרי סיפור חייהם בשקיקה. זה שאני אוסיף את הבלוגרים האהובים עליי בפייסבוק או באינטסגרם לא יוכל לגלות לי איך הם באמת מרגישים. לרוב אני קוראת שקטה אבל לפעמים אני כן מגיבה ואפילו שהרגשתי שלא עשיתי את זה הרבה, דיברתי עם די הרבה בנות במייל, ויש בלוגרית אחת מיוחדת שאני מחשיבה אותה לחברה אמיתית שלי.

התחלתי לכתוב את הבלוג בפורים, שבוע אחרי יומולדת 13 בכיתה ז', אני זוכרת את הבדידות האיומה שהרגשתי באותה תקופה ובאותו יום במיוחד. היום, 8 שנים אחרי, אני עוד חודשיים בת 21, לומדת שנה שלישית בתואר שרציתי ללמוד במשך הרבה זמן. בכלל לא בודדה ולא לבד.

אני לא יודעת אם אני אכתוב במקום אחר. גם פה כבר פחות כתבתי בזמן האחרון והרגשתי מחויבות רק בגלל שאני פה כבר מלא זמן. 

אני לא מצליחה לכתוב כמו שצריך, מוסיפה כמה מילים ואז יוצאת מפה לחשוב על כל הבלוג ועל זה שסוגרים אותו וזה מעציב אותי מאד, ברצינות. יש לי 882 קטעים בבלוג. רוב הקטעים בטיוטות, העברתי אותם לפני חצי שנה בערך. הרגשתי שזה חשוף מידי שהכל הכל בחוץ, אז השארתי רק את רוב הלב בחוץ. רוב הפוסטים, לפחות אלה שהייתי כותבת בחטיבה ובתיכון היו ארוכים ארוכים, באורך הגלות, מתארים בפרטי פרטים כל דבר שקרה, והכי מדהים שהייתי כותבת אז כל כמה ימים, מה כבר היה לי לכתוב כל כך הרבה? מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה זה הפך לעדכונים פעם בשבועיים בערך, עד שגם זה ירד לפעם בחודש שמתאר בכלליות מה קרה בחודש האחרון.

אני לא חושבת שאפשר לספור על כמה בנים כתבתי פה בבלוג, החל מהאקסים שלי, ועד בחור שעשה לי היי במסדרון אז החלטתי שאני מאוהבת. כמו שראיתי שמישהי כתבה, ישראבלוג= מוזיאון האהבות שלי. אי אפשר לספור כמה קטעים רגשיים כאלה השארתי בסוף הפוסט, שאני משתפכת על כמה שאני רוצה זוגיות ומערכת יחסים ושיהיה לי כבר חבר. אני שמחה שהבלוג עוזב אותי בתקופה מאד טובה מהבחינה הזאת. כבר כמעט 5 חודשים שאני במערכת יחסים מדהימה עם בחור מדהים. אני מתרגשת ומאוהבת כמו ילדה קטנה, אבל זה גם המקום הבטוח והשקט שלי, הדבר היציב בחיים שלי. אני בטוחה שזה יהיה לטווח ארוך. פעם ערבי שישי היו הימים העצובים שלי, שהייתי יושבת לבד בבית מול המחשב ורואה סדרות. הייתי מקנאה בכל אותם זוגות שנפגשים בימי שישי וכל כך רציתי גם. השתדלתי מאד לא לכתוב פוסטים בשישי בערב כדי לא לתת לתחושות האלה להשפיע על הכתיבה. מאז שהכרתי אותו לא היה יום שישי אחד שהייתי לבד, גם כשאנחנו חולים וגם כשקר בחוץ וגם כשהכל רע, אני מקבלת בכל יום שישי את כל האהבה שבעולם, אפילו אם אנחנו סתם יושבים על הספה ורואים איזו סדרה.

אני עוברת על הבלוג ומגבה הכל, עוברת על בלוגים אחרים ובודקת מי ממי שאני קוראת הולך לפתוח בלוג חדש. אני עוד אכתוב פה, כמו שאני עושה כל שנה מאז 2010 סיכום של השנה שלי, וכנראה סיכום של 8 השנים האחרונות בבלוג הזה.

אם אפתח בלוג חדש אפרסם את הכתובת שלו, בינתיים אם מישהו רוצה, אפשר לשלוח לי מייל [email protected]

עריכה-

ההרגשה שלי נעה בין "מה זה משנה אם ישראבלוג נסגר אני יכולה לכתוב בכל מקום" ל"אני צריכה שהאתר הזה לא ייסגר, רק פה אני מרגישה בנוח לכתוב במסך העריכה הורוד עם דמעות בעיניים" ל"גם ככה מצאתי את רוב הבלוגרים שאני קוראת בוורדפרס או בלוגר אז זה לא נורא" ל"אני לא מצליחה לעשות כלום בבלוג החדש ואיך בכלל מעבירים את הרשימות שלי"

זה הבלוג החדש- https://optimiut.wordpress.com/

אני עדיין רוצה לכתוב באחד מהם את סיכום שנת 2017 שלי שהייתה מדהימה אבל נגמרת קצת מבאסת. יהיה בסדר, השנה הבאה תתחיל ברגל ימין.