אז אחרי הרבה זמן שהפוסט הזה בטיוטה ועבר הרבה גלגולים הנה הוא, שוב לא יצא לי לכתוב על ברלין, אני ממש נוראית

שנה שעברה בכיפור צמתי והרגשתי שאני לא סגורה על עצמי עם העניין הזה, זה ביאס אותי כמה ימים לפני וכמה ימים אחרי, לא הצום עצמו והלא לאכול, השאלה של למה אני עושה את זה. השנה אמרתי שאני צמה אבל חיפשתי כל סיבה למה לא לצום וכשמצאתי סיבה רק חצי גרועה נאחזתי בה. הרגשתי רגשות אשמה עצומים על זה שאני לא צמה ואכלתי ממש בצמצום ושתיתי מים (לא התחלתי לחגוג עם סטייקים ונשבעת שהיה סטייק במקרר). הרי מה זה יום כיפור? לכפר בפני אלוהים על המעשים הרעים שלי, כי מי שעומד לידי לא יסלח לי אם פגעתי בו אם אני מתענה וצמה. ומה המעשים הרעים שלי בפני אלוהים? הכל כאילו, זה שאני לא מתלבשת בצניעות ולא שומרת שבת ולא שומרת כשרות ולא שומרת שום מצווה, בעצם זה שאני חילונית, צום של יום אחד לא יכפר על זה, ובעצם אני לא רוצה לכפר על זה כי זאת הדרך חיים שלי - לא להיות דתייה ואני עומדת בה ולא מרגישה צורך להתנצל על זה. אם כך, יש את הפגיעה לא באלוהים אלה באנשים אחרים, ואני חושבת שאם אני צריכה לחכות ליום כיפור בשביל להתנצל על זה שפגעתי במישהו אני כנראה בן אדם ממש ממש רע. כי אם עשיתי משהו רע אני מיד אתנצל, אני לא אצליח להמשיך בחיים כרגיל אם אני לא אתנצל. ובכלל, בשנים האחרונות אני משתדלת להיות בן אדם הרבה יותר טוב. יש בי צד קצת ביצ'י ופעם אהבתי את זה כי הנה אני לא סתם חננה משעממת אני חננה עם נגיעות ביצ'יות אבל זה לא ממש מספק אותי ואני יותר משתדלת להיות בן אדם טוב כמה שאפשר. אני לא בטוחה שהבנתי למה אנחנו צמים אבל נראה לי ששנה הבאה אני אצום רק בשביל לראות אם אני מרגישה יותר טוב עם עצמי לגבי זה וכן הלאה.

ההליקס שלי ממש יפה ואני מרוצה ממנו מאד, האוזן כמעט לא אדומה יותר ולא כואב לי לגעת בו. דיברתי עם בסטי בטלפון וקיבלתי מכה באוזן אז צעקתי איי כזה והשתתקתי, הסברתי לה שקיבלתי מכה בהליקס והיא אמרה שזה בעצם איבר חדש, לא מכה באוזן - מכה בהליקס.

התחלתי לעשות טיפולי לייזר, ממש פחדתי מזה אבל האמת שזה לא נורא כואב, וגם הקטעים הכואבים עוברים אחרי דקה וזה לא כאב שנשאר ליותר מדקה, זה גם לא כזה מביך למען האמת. אומרים שיש תוצאות כבר מהטיפול הראשון, ברגליים מתחילים לראות קרחות כאלה והשיער צומח פחות בהחלט אבל עדיין ממש מביך ללכת ככה עם מכנס קצר, בבית שחי נגיד אין שינוי וזה ממש נורא לא להתגלח אז נשברתי והתגלחתי ועל המקום הסודי אני לא אדבר כרגע.

בימים האחרונים אני מורחת על עצמי אינסוף דברים - חמאת גוף על הגוף שנעשה בו לייזר, אלכוהול 70% ומשחה לאנשים שעושים חורים בגוף בהליקס, קרם פנים באופן מפתיע בפנים, ויטמנים בקרקפת וזה לוקח מלא זמן כי יש לי מלא שיער מעל הקרקפת ושפתון כל הזמן כי השפתיים שלי יבשות ממש וזה כבר מעצבן.

יום אחרי שזכיתי בתחרות למי יש שיער הכי ארוך בבית (כשיש תחרות רק ביני לבין אחותי האמצעית בתכלס) עשיתי את המעשה הנועז שלא קרה כבר שלוש שנים והסתפרתי. בניגוד לכל הפעמים הקודמות שמיררתי בבכי הפעם אני מרוצה, אין שינוי משמעותי הוא רק קצת יותר קצר ומדורג בסוף, עדיין יש לי קצוות בהירים אבל הפעם לא שרופים. אני לא ממש יכולה לעשות צמה ושתהיה יפה כי יוצאים מלא שוונצים והיא גם ממש קצרה אבל לא נורא.

בשבת התעוררנו לגלות שהמקפיא נשאר פתוח כל הלילה והרבה בשר שהיה שם כבר לא קפוא והיינו צריכים להכין הכל ממש כמו ג'ואי אז הכנו (ואכלנו) קציצות ברוטב עגבניות, בקר עם אורז, דג וכנפיים. בלית ברירה גם נאלצנו לחגוג את סוכות ואפילו בנינו סוכה ומה נסגר איתנו, כבר שנה שנייה שבמקום לטוס לחו"ל אנחנו בונים סוכה. אחר הצהריים נפגשתי עם החברים מהתיכון וזה פעם שלישית בחודש וחצי האחרון וזה ממש הרבה בשבילנו (בעיקר בשבילי שאני די מבריזה להם). ביום אחר השבוע היינו בנמל יפו בערב, היה ממש נחמד ומזג האוויר היה נעים, עברנו ליד מסעדות שניסו לשכנע אותנו לבוא לאכול שם כי "כשר פה ויש לנו סוכה" וכאילו חחחח בסוף הלכנו לאבולעפיה כמובן, הכי שווה. 

עוד דברים שקרו אלה חגיגות יומולדת 10 לאחותי הקטנה, המשפחה באה אלינו לעל האש והיה נחמד חוץ מזה שכל הזמן תיזזתי. התנדבתי להכין עוגה למאורע, התכנון היה עוגת אוראו אבל הקצפת לא יצאה מספיק קצפתית אלא נוזלית ולא ברורה וזה לא הפך לעוגה אז נאלצנו להחזיר את העוגה למצב עוגיות פשוט עם קרם קצפת באמצע, במקום הכנתי עוגת שוקולד שיצאה שוקולדית מושלמת אבל נשאר הרבה אז כל השבוע טחנתי את העוגה. חוץ מזה, חגגנו יומולדת לחברת ברלין שלי (אני צריכה למצוא לה שם בבלוג) עם כמה בנות מהלימודים, היה נחמד כי לא התראנו הרבה זמן. הלכתי לקנות לה מתנה ולפתע נגלה לעיניי מחזה מרהיב - חולצה שהמחיר שלה 25 יורו (במקום איזה 130 שח) והחוק אומר שמגיע לי את החולצה במחיר 25 שקל קולולוו, התרגשתי עד דמעות. כמובן שלקחתי את החולצה ובסוף גם סיפרתי לה על זה והיא התלהבה גם. קניתי לה עם העתודאית גם תמונה של שלושתינו ועטי פיילוט (מה אפשר לתת לילדה שיש לה הכל? מה שהיא צריכה, מה היא צריכה? עטים). לפני יומיים שוב נפגשתי עם חברת ברלין, הלכנו לקניון שהיה מפוצץ באופן מעייף (כזה שלא כיף להסתכל על בגדים כי אין סיכוי שנחכה בתור למדוד או בתור לשלם), אכלנו חומוס שזה מעניין כי בדכ אני לא עושה את זה. בערב יצאנו לבר, שתיתי קוקטייל שאני לא זוכרת איך קוראים לו או מה יש בו ואז אכלנו צ'יפס כמו שמנות, הייתי קצת שיכורה וזה היה נחמד. היא הביאה לי ערימה של בגדים שהיא לא לובשת יותר וביניהם 6 שמלות, 2 מכנסים קצרים, גופיות וחולצות וג'ינס לבן מושלם שכבר לבשתי פעמיים. היה לי ממש כיף איתה ובמיוחד היה כיף שלא היינו צריכות ללמוד כמו שהיה עד עכשיו כשנפגשנו, פשוט סתם התבטלנו וקשקשנו וצחקנו. ואתמול היינו אצל בן דוד שלי בחנוכת בית בביתם החדש והמהמם, איזה כיף להם שיש להם בית יפה (ובכלל שיש להם בית כמובן).

עניתי על שאלון בבאזפיד של עד כמה אני חברה טובה ושאל מה אני לא אספר לבסטי והתשובה שלי הייתה שאספר לה הכל - הדברים הכי גרועים שעשיתי, פרטים על חיי האהבה שלי (אין כאלה אבל אם היו היא הייתה יודעת הכל), דברים מביכים שקרו לי, דברים מגעילים שעשיתי, המחשבות הכי ביצ'יות שלי. כי ככה זה עם בסטי, אני מספרת לה הכל ואני יכולה לחשוב על דוגמא לכל דבר פה שהיא יודעת. הכרנו כשהיינו בנות 14, היום אנחנו בנות 19 ואין יום שאנחנו לא מדברות. היא הייתה שם לשמוע את כל הסיפורים שלי בזמן אמת, להיות ברגעים המצחיקים והמביכים והעצובים, היא עברה איתי את הרגעים הכי קשים שהיו לי וגם את הרגעים הכי מדהימים ומצחיקים. חגגנו ביחד כל יומולדת והיינו יחד במלא טיולים ומבחנים וטסטים ופסיכומטרי ומסע לפולין ועוד מיליון ימים שסתם ישבנו ודיברנו על כל דבר אפשרי בעולם. היא עכשיו בחו"ל ואין לה אינטרנט ואני מרגישה ממש בודדה שהיא שם כי אפילו שאנחנו כבר לא נפגשות כל יום אנחנו מתכתבות כל יום. ואוף לפעמים ממש בא לי שוב שהיא תהיה בשגרת היום שלי, שנתראה ממש כל יום, כי גם שאנחנו נפגשות פעם בשבוע ומדברות כל הזמן זה לא אותו דבר. פתאום הדברים שאני מספרת לה עליהם הם רק הדברים הגדולים, אני לא מעדכנת אותה מה היה בהפסקה הקודמת כשלא היינו ביחד כי קשה להתעדכן כשאנחנו יותר משבוע לא ביחד בכל פעם. בשבוע שעבר התכתבנו איזה שעה וכשכבר נהיה מאוחר וחשבתי שנלך לישון היא התקשרה ודיברנו איזה שעה וחצי בטלפון וזה מהדברים שמחממים לי את הלב. ביום שבת נפגשנו בבית קפה ואז חיפשנו מקום לשבת בו וסתם לדבר, וגילינו שהגענו לעיר ממש לא יפה וגם אין בה פארקים אז החלטנו לנסוע לעיר סמוכה של טחונים ואומייגד זה היה מדהים, לא היו שם בכלל פארקים, כי לכל אחד יש פארק משלו בתוך הבית. הגענו לרחוב יפהפייה עם שדרות עצים ופשוט יצאנו מהאוטו והצטלמנו שם כמו תיירות. היה מצחיק בטירוף וזה באמת מהדברים שאני אעשה רק עם בסטי, פשוט כי פדיחות לעשות את זה עם כל אחד אחר.

בזמן האחרון יש לי חלומות ממש מוזרים כרגיל, חלמתי שאני נוסעת עם החברות מהטירונות לטיול שנתי אבל בטעות אני באה עם חצאית וסנדלים ושוכחת לארוז דברים ומתחננת שמישהי תביא לי נעלי ספורט וגרביים עד שאני מבינה שאנחנו באילת ואני יכולה לקנות (וגם לכולן קראו באותו שם). חלמתי שאני טסה עם חברת ברלין שוב לברלין ושוב אנחנו מתארחות אצל ידיד שלה אבל אנחנו לא רבים והכל טוב. חלמתי שכל הכיתה שלי מהתיכון ביחד בצבא אבל אנחנו כל הזמן מפקירים נשק וכשאני אומרת להם על זה הם אומרים שגם ככה תכף נגמרת הטירונות, חוץ מבסטי בן שכל הזמן עם הנשק (במציאות הוא מ"כ טירונים אז אולי זה חלחל לחלום). ובפעם אחרת חלמתי שכמה חברים באים אליי הביתה ואז העניינים מתחילים להתחמם עם מישהו ואני מנסה לפנות אותם מהחדר שלי אבל הם לא יוצאים אז אני אומרת לו שנפגש בחוץ והוא אומר שסבבה אבל שאני אחליף בגדים ואני לא מוצאת בגדים אחרים אז אני לא באה, וכל זה כמובן מתרחש בבית הישן שלי.

זה מוזר כי החלומות שלי כאילו הזויים כי זה לא דברים שיקרו, אבל בסופו של דבר הם די מציאותיים, אני חולמת על אנשים שאני מכירה במקומות שאני מכירה, מתרחשים דברים די מציאותיים, אין לי כוחות על ואני לא מרחפת או משהו, אבל הדברים כל כך תלושים מהמציאות שזה משעשע. השאלון של באזפיד  על חלומות אמר שאני אוהבת להיות בסביבת אנשים אחרים ושאני אוהבת חברויות חדשות והרפתקאות.

בשעות הערב כשאני יוצאת לריצה רוח קרירה מקבלת את פניי, החגים תכף נגמרים (תודה לאל סוף סוף כמה אפשררר), בעוד שבועיים עוברים לשעון חורף ואין מנוס מלהודות שהחורף מתקרב בצעדי ענק ואני לא רוצהההה אני לא אוהבת חורף אני אוהבת קיץ אני אוהבת שחם אפילו הטירונות שהיינו עם בגדים ארוכים כל היום ורצינו למות מחום ידעתי שזה עדיף על פני החורף (וואי נזכרתי שהייתי בשמירה הכי ארוכה בעולם באמצע אוגוסט ואמרנו וואו מה הסיכוי שירד עכשיו גשם? בערך כמו שיפול מטאור. אחרי שעה ירדו טיפות טיפות עלינו והתרגשנו בטירוף). אני נזכרת בחורף הקודם שהייתי רצה והיה קר, הכל היה חשוך ורטוב ולא היו אנשים ברחוב, אני נזכרת בזה כשאני שומעת את השירים שהייתי שומעת, אני נזכרת בנסיעות הארוכות באוטובוס, נזכרת בימים שהייתי חוזרת מאוחר הביתה והרגשתי קצת בודדה, כאילו יש מלא אנשים מסביבי אבל החברים האמיתיים שלי נמצאים בצבא רחוקים ממני. ועכשיו החורף הזה יהיה טוב, הכל יהיה טוב. יש לי 14 סוודרים יפים במגוון צבעים ואיזה 20 צעיפים ומלא ג'ינסים. יש לי עכשיו אוטו כסוף יפהפייה שיש לי קצת פרפרים בבטן כשאני רואה אותו בחנייה שלי. יש לי מזגן בחדר ומפזר חום ופוך ממש עבה (כרגע מתחת למיטה אבל עדיין) אז יהיה לי חם ונעים תמיד. יש לי כמה ספרים חדשים שלקחתי מהספריה הביתית שנראים לי מעניינים ויבדרו אותי בזמנים שאני לא אקרא פסקי דין. והכי חשוב, יש לי חברים, ולא רק אלה שנמצאים בצבא (וגם איתם אני נפגשת הרבה טפו טפו) גם אם הם קצת מוזרים ולפעמים מתנהגים כמו ילדים בחטיבה ולא בני אדם בוגרים. החורף הזה יהיה נפלא, יהיה טוב, יהיה כיף, אני אהיה בת 20 (O:), גם בו יהיו לי ציונים טובים ולא תהיה לי מועקת חורף כי באמת שאין סיבה, הכל טוב.

סיימתי לקרוא את "קציצות" של אילן הייטנר. חייבת להגיד שקצת התאכזבתי. כאילו זה לגמרי ספר חמוד עם הפי הנדינג וכמה הגיגים יפים על החיים באמצע אבל ציפיתי לספר מדהים יחסית להתלהבות ממנו, זה ספר סבבה ולא יותר, חבל שזה הספר שכל הישראלים קוראים וממליצים עליו כאילו הוא שיא הגאונות. וזה באסה, אני אוהבת ספרים שגורמים לי להתלהב לאורך כל הקריאה ושיהיה בי הקונפליקט בין זה שאני רוצה לראות מה קורה בהמשך ללא לרצות שהספר יגמר. 

אפשר לראות שהפוסט נכתב לאורך אינסוף זמן ונע בין חוויות לסתם דברים שקרו לפסקאות רגשיות ולמרות שיש כאן כבר אחת, היא נכתבה לפני זמן מה וקרו עוד דברים מאז, כתבתי בפוסט עוד לפני שהוא עלה שאני הולכת לשלוח למישהו הודעה כי אין לי מה להפסיד אבל עם כל ההתמהמות גיליתי כבר שיש לו חברה והם כנראה חודש ביחד וזה סבבה, הבעיה שזה לא כל כך סבבה וקצת התבאסתי מזה ובכללי באסה לי להכנס כל פעם לפייסבוק ולראות מלא זוגות ואת אלה שמטיילים ואלה שטסים יחד לחול ואלה שסתם מתארסים וכולם ביחד מתחלקים לזוגות ורק אני נשארת באמצע לבד וזה כבר מתסכל. כבר ממש לא בא לי להיות לבד אבל אין כל כך מה לעשות אז אני אומרת לעצמי שהכל טוב כי עדיף לי להתרכז עכשיו בלחזור שוב לכושר ולהתחיל את שנה ב' ההולכת וקרבה בראש שקט ולבלות יותר עם חברים והכל טוב רק שאני לא מאמינה לעצמי אבל לא נורא, לפחות עכשיו אני יכולה לשים דאורדורנט של גברים אחרי שהפסקתי עם זה לדי הרבה זמן, ככה זה כשאף אחד לא באמת מריח אותי.

יש איזה פאק בבלוג שאנשים נכנסים מלא לחודש אוגוסט, כנראה איכשהו מקושרים ישר לשם, אני לא מבינה מה הקטע, מה זה?

טוב אז הרבה דברים קרו ולא הספקתי לכתוב על הכל אז רוב הפוסט נכתב ב19/9, יום לפני הטיסה לברלין שבו כתבתי על מה עשיתי בין סיום הטירונות לברלין. עכשיו אני אכתוב גם מה עשיתי מאז ברלין ועל השנה בכללי וברלין זה כבר יהיה בפוסט נפרד.

אז כולם שואלים מה אני עושה בחופש המהמם שלי, אז ככה - בעיקר כלום ובנוסף נפגשת עם חברים. יש לי תחושה שהפוסט הזה ימרח וימרח ומחר בלילה אני טסה לברלין והזיכרון שלי נורא קצר אז עדיף לכתוב הכל עכשיו כי אחרי ברלין אני בטוח אשכח הכל.

חזרתי מהטירונות בחמישי בצהריים, כהרגלי בימים שחוזרים הביתה - מקלחת אוכל ושינה ארוכה ואחריה מוד מבולבל של איפה אני עכשיו. בשישי נפגשתי עם חברה במטרה לתכנן את הטיול לברלין אבל בסוף רק התבטלנו וצחקנו וקבענו מתי נעשה שופינג. בערב ראיתי את סבא וסבתא שלי אחרי שלא ראיתי אותם חודש כי אני סגרתי שבת ויומיים לפני שחזרתי הביתה הם טסו לשבועיים ונראה לי שארבעה שבועות שלא ראיתי אותם זה הכי הרבה בחיים שלא התראנו. בשבת חגגנו לאבא יומולדת (53 O:) באסקייפ רום מגניב בנושא הארי פוטר (שממש עשה לי חשק למרתן את כל הסרטים, משום מה עוד לא עשיתי את זה) ואז הלכנו למסעדה איטלקית כמובן. כמו שסבא אמר על אבא, הוא באמת בחור נהדר, אמרתי לו שהוא האבא הכי טוב שהיה לי אבל זה באמת נכון, גם אם היו לי עוד מאה אבות אני בטוחה שהוא היה הכי טוב. והוא גם יכין לי סנדוויץ' כל יום עד שאני אצא לפנסיה כנראה. ביום ראשון נסעתי חצי מדינה לשמוע על הסבר של התנדבות שאני אמורה להתחיל בשנה הבאה. היה שם נחמד וגם ישבתי ליד חייל חתיך ברכבת אז הכל טוב. בשני נפגשתי עם העתודאית והחברה שאני טסה איתה לברלין בשרונה בתל אביב לסושי, עשינו גם סיבוב בעזריאלי, קניתי תיק צד (כמו של גדולות) שעלה קצת פחות מ60 בגלל מבצע נהדר באקססוריז ושמלה מh&m ב30 כי אני ממש מכורה לשמלות! יש לי 20 ווהו הידד, וכמה מהן חדשות כי לא הספקתי ללבוש אותן מאז הטירונות. זה מצחיק (עצוב יותר נכון) שבקיץ שלי לבשתי כל יום שתי חולצות שאחת מהן ארוכה, מכנס ארוך ונעליים סגורות במקום ללבוש שמלה ושורטים ובכלל לא הייתי בים. משלישי בבוקר הרגשתי זוועה, היו לי כאבי בטן נוראיים ולא זזתי חצי יום, הקאתי מאה פעם את כל מה שלא אכלתי ורציתי למות. ברביעי כבר התעוררתי יותר טוב אבל עדיין עם כאבים ורק לקראת הערב זה נרגע. כבר שבוע עבר אבל בערך אחרי כל דבר שאני אוכלת יש לי תחושה קלה שאני עומדת להקיא והיום גם שכבתי מושבתת איזה שעתיים. הרופא אמר שזה אולי וירוס וזה פשוט יעבור אבל אני באמת חוששת מזה.

בחמישי בצהריים נסעתי עם עוד בנות מהטירונות לעיר רחוקה כדי ללכת בלילה למועדון לחגוג לאחת הבנות יומולדת. אני עליתי אחרונה לרכבת, הן אמרו לי שהן נמצאות בקרון האחרון אז התקדמתי לסוף הרציף, הגעתי לקרון האחרון ועצרו אותי ושאלו אם יש לי כרטיס שמור, הייתי ממש מבולבלת ולא הבנתי איך הן שם, עד שהן אמרו שהן בעצם בקרון הראשון. עכשיו לא ממש מומלץ לעבור את כל הקרונות ברכבת, במיוחד לא בחמישי בצהריים, במיוחד לא רכבת ישירה שלא עוצרת בקרוב אז אין סיכוי שהיא תתרוקן. בקיצור ביקשתי בערך מ50 איש סליחה אפשר לעבור והיו המון אנשים חמודים שהציעו לי לשבת במקום שלהם כי מה לעזאזל עובר לי בראש שאני עוברת את כל הרכבת. בסוף הגענו ליעד ומי שגרה בעיר הזאת אספה אותנו ולקחה אותנו לארמון שלה, התארגנו כמה שעות (לבשתי ג'ינס צמוד וגופייה עם חורים עם טופ שחור ועקבים זוועתים שאי אפשר ללכת איתם) איפרו אותי יפה ואני רוצה להבין איך להתאפר ככה בעצמי. ואז נסענו ל"ישיבה" בבית של ילדת היומולדת. ישבתי ליד מישהי ששתינו קיבלנו ראש ממש מהר משני שוטים אז היא הבינה לליבי שלא שתיתי עוד ואכלנו אדממה כמו ילדות מורעבות (למרות שאכלנו ארוחת ערב לפני שיצאנו). כשרצינו לצאת למועדון היה קצת קטע מסריח עם איך להגיע ויצא שאני באוטובוס מה שהסתבר כמעשה הכי חכם לעשות כי רכב אחד יצא עם נהג שיכור ועשו תאונה והרכב השני עשה סיבובים בכל הארץ בגלל התאונה ובגלל אי הבנה. הגענו ראשונות למועדון ואחרי חצי שעה של שהיה שם (בלי לחכות דקה בתור) הגענו גם פנימה, זייפנו חותמות לכניסה למתחם ה21+ בשביל לא לעשות בהם שימוש בכלל. בהתחלה רקדנו במקום ממש צפוף והרגשתי שכל המועדון עובר לידי עד שהלכנו למקום שאפשר לשבת בו ובגלל שהיה שם ממש ריק גם רקדנו שם. חבר של ילדת היומולדת פירגן לנו בשתייה והצטלמנו בלי סוף. היו שירים חמודים אבל רוב הזמן היו שירי מעבר לא ברורים שאי אפשר לרקוד לצלילם. לקראת 4 החלטנו להתקפל, נסעתי בנגלה הראשונה הביתה עם נהג מונית חמוד שאמר שלא מתאים לנו המועדון הזה, אמרתי לו שזה בגלל שאנחנו באוניברסיטה והוא אמר שלא קשור, אנחנו פשוט נשמעות ילדות טובות. למרות שממש רציתי לחכות לשאר הבנות פשוט נרדמתי ואחרי דקה העירו אותי להגיד לי שבוקר ושחוזרים הביתה. היה לי כיף עם הבנות, היה לי קצת פחות כיף במועדון, אני כנראה לא אלך לשם יותר או בכללי לאיזשהו מועדון כי אני אוהבת אני המרחב שלי נקי מבנים (ואפילו לא היו שם חתיכים!), אני ממש מקווה שאני אשמור איתן על קשר ושנמשיך להפגש.

בחמישי ב1 בלילה כשהייתי בדרך למועדון בסטי שלחה לי הודעה על זה שסבא שלה נפטר, נשמתי נעתקה לדקה ולקח לי זמן להסביר לבנות ולחזור אחר כך כמה פעמים על זה שאני ממש עצובה בשבילה ובשוק. האמת שזה לא היה הדבר הכי מפתיע כי הוא כבר כמה חודשים היה מאושפז, זה פשוט סתם לא משהו שאתה מצפה לו אף פעם. וכמובן שברוב אנוכיותי מיד חשבתי על סבתא שלי וכמה שאני מתגעגעת אליה. כל פעם יש עוד משהו שמזכיר לי אותה, כמו זה שחיפשנו פלסטרים לפני שיצאנו ופשוט לא מצאנו אבל ראיתי דבק נייר כזה שזה היה הפלסטר אצל סבתא שלי אז שמתי כזה. כאילו הייתי רוצה לעזור לה באיך להתמודד עם זה אבל אני כנראה האדם הכי לא מתאים לתפקיד הזה כי אני לא יודעת בעצמי איך להתמודד. אני פשוט חושבת שאני אתגעגע אליה תמיד, באיזה מקום אני גם מקווה שזה ישאר ככה, אולי לא בעוצמות שזה עכשיו כי לפעמים קצת קשה לתפקד ככה אבל אני מקווה שלא יהיה יום שבו אני כבר לא אתגעגע אליה. בשבת באתי לבסטי וצחקנו על דברים מפגרים והלכנו לאכול ופל בלגי כדי לעודד אותה. 

בראשון העתודאית באה אליי והבנתי שהיא חברת אמת כי רק איתה אני יכולה לדפוק שווארמה. ואחרי שעתיים גם ללכת לגלידה. אחרי הצהריים הלכנו לאזכרה של הסבתא השנייה של בני דודים שלי, זאת השנה ה14 (כך שאני לא ממש הכרתי אותה) ואפילו לא כל הנכדים שלה הגיעו שזה קצת עצוב. בן דוד שלי שאל אם אני רוצה ללכת איתו למירוץ למיליון ואמרתי לו שכמובן שכן. רק שאני לא אצליח לעשות שם בערך שום משימה חוץ ממשימות מחשבה כמו לסדר את כוכבי הלכת ומשהו עם ספרות רומיות. וככה בגדול העברתי את השבוע וחצי האחרון, איכשהו בשום ערב לא הזדמן לי לצאת לריצה ואני מרגישה בטטית מתמיד, אבל ברצינות אחרי ברלין אני חוזרת לריצות ואני אוסיף גם תרגילי כושר ואשתדל לעלות כל יום לפחות פעם אחת במדרגות (עדכון: מאז ברלין רצתי פעמיים קילומטר וחצי, עשיתי פעם אחת תרגילים והשתדלתי ממש לעלות במדרגות).

בחודשיים האחרונים  פגשתי המון אנשים שאני מכירה איכשהו במפגשים אקראיים ברכבת/אוטובוס (נראה לי כולם ברכבת אגב) ראיתי שתי בנות מהתיכון בכניסה לתחנת רכבת, אחרי שגם הן נפגשו באקראי, ראיתי חבר של מישהי שלמדה איתי, כמובן לא דיברתי איתו כי אני בערך מכירה אותו רק מתמונות שלהם בפייסבוק ומשנה אחת שהוא היה בשכבה שלי ולא החלפנו מילה. ראיתי עוד מישהו שעבד איתי פעם ברכבת והוא שאל אותי אם אני עולה על הרכבת לתל אביב עניתי שלא ושאני נוסעת לכיוון השני, שזה ממש הפתיע גם אותו ובגדול גם אותי שאני עושה את זה בכלל. היום ראיתי מישהו מהשכבה שלא החלפתי איתו מילה כל התיכון ואני לא סגורה מאה אחוז על השם שלו אבל הוא החליט לדבר איתי אז למה לא. נזכרתי (=ראיתי בשיחה עם בסטי) שביום של הבלאגן של הרכבות ראיתי מישהו שלמד איתי גם בשכבה אבל לא דיברנו וגולת הכותרת כמובן - באותו יום ראשון של הבלאגן ברכבות לקחתי רכבת לתל אביב ומשם עליתי להסעה, הרכבת נפתחת בתחנה שעליתי בה ופתאום אני קולטת חייל מולי, והוא נראה לי לרגע מוכר ואז אני קולטת שזה קקי שבקושי זיהיתי כי הוא במדים+שזוף+בלי משקפיים (=נראה טוב!) ופשוט חיבקתי אותו וכנראה מלמלתי אני לא מאמינה או איזה קטע ואז חברה שלי משכה אותי ואמרה שאנחנו חייבות לעלות לרכבת ואז קצת הייתי עצובה כי רציתי לחבק אותו ולדבר איתו ובכללי, בטח שלא לחזור לבסיס, הייתי בטוחה שהוא יהיה גבר וישלח לי הודעה אפילו של מה קורה כמו שהוא צץ לו מידי פעם אבל לא, לא נורא, הוא עדיין עם חברה שלו והוא עדיין סוגר אינסוף. היה לחנאג' יומולדת אז כהרגלי שלחתי לו מזל טוב כבר בפעם החמישית וזה רק כי בכיתה ט' לא ממש הכרנו. הוא ענה לי רק למחרת בבוקר וסיכם ב"בהצלחה בשנה ב'" שזאת דרך לגטימית סך הכל רק ששנה ב' היא עוד חודש וחצי וכנראה שהוא לא מתכנן שנדבר עד אז וזה אחלה, בזאת נגמרה סאגונת חנאג' שהתעוררה לחיים ולא תחזור שוב כי הגיע חלאס.

בברלין היינו צריכים לבנות את המערכת שעות של שנה ב'. אני מרוצה מהמערכת שיצאה לי - דחפתי הכל ל3 ימים בכל סמסטר. יש לי בערך 6 מבחנים בכל סמסטר וסהכ איזה מיליון קורסים שאני עושה בשנה ב' (איזה 3 בלי מבחן). רק קורס אחד ממש מבוקש לא הצלחתי לקחת ובמקומו נאלצתי לקחת קורס קשה שחברות שלי עשו השנה וממש חששתי ממנו. כולי מלאת תקווה שיהיו לי קורסים מעניינים ומעשירים ושיהיה לי כיף וגם אם אפשר שאני אצליח לשמור על ממוצע 80 ואם ממש אפשר אז שאני אקבל רק מעל 80 אבל בסדר איך שיצא. במהלך הכנת המערכת העתודאית התקשרה אליי ושאלה אותי מה עדיף מבין שני קורסים מוזרים שמעולם לא שמעתי עליהם ואז הבנתי שהיא הלכה לאיבוד ולא הצליחה להרשם לקורסים הטובים ואחרי שסיימתי לבנות לעצמי מערכת נכנסתי למערכת שלה וסידרתי לה מה שיכולתי, הכי חברת אמת שלי. לפני שבועיים ידיד שלי מהחבורה בלימודים שלח לי הודעת מה קורה, שזה היה קצת מוזר אבל חשבתי שהוא בטח סתם משועמם בעבודה, אחרי שעה הוא התקשר. דיברנו על הטירונות ועל חול ובאמת איזה עשרים דקות ממש בכיף אבל ידעתי שעומד מניע נסתר מאחורי השיחה והוא התקשר בשביל לשאול איזה קורסים כדאי לקחת. אנחנו ידידים טובים אז זה לא היה מוזר אבל סתם היה מפתיע כי יש לו חברות יותר טובות ממני, בכל מקרה אני לוקחת את זה כמחמאה. כאילו לא הכנתי אקסלים עם איזה קורסים כדאי לקחת כבר לפני חודשיים (לגמרי עשיתי את זה, הכי חננה צהוב שלי, סתם לא יש לי מלא דברים חנונים שאני עושה).

אחרי ברלין החלפתי תמונת פרופיל בפייסבוק כשהתמונה הקודמת היא מרומא שהייתה לפני שנה וחצי, שברתי את השיא האישי שלי בלייקים, קיבלתי הרבה תגובות מפרגנות מהבנות בטירונות (ואפילו בנות שלא היו איתי במחלקה). בין המלייקקים - מלא בנות מהטירונות, אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן מהתיכון, כמובן כל החברים מהלימודים ומהתיכון, קרובי ורחוקי משפחה, העתודאי הדתי (מה איך אתם מכירים? מהיום חיול ועוד כמה שנים נתחתן) והגבוה שהתחלתי איתו בנשף (אלוהים בוא נפסיק לעשות לייקים אחד לשני ובוא נתנשק, תודה).

בשבת הייתי בים עם חברים מהתיכון ואז היינו שמנים והלכנו למקס ברנר, היה קר מידי מכדי להכנס למים ובכך חתמנו רשמית את עונת הרחצה. בדרך חזרה דיברנו על כיתה ט' (הכיתה הראשונה שלנו ביחד) ואיזה ישן זה היה, באמת קטע שאני מכירה אותם 5 שנים. לרגע רציתי להגיד את כולם חוץ מבסטי אבל אז נזכרתי שגם אותה אני מכירה רק 5 שנים. יש בי מין שלווה כזאת, של נכון שהיה לי מדהים בתיכון אבל הנה זה נגמר והכל טוב, ואני עדיין נפגשת עם חברים ומדברת עם בסטי בן ומקשקשת בטלפון שעות עם בסטי כמו תמיד ופוגשת אנשים ברכבת ואנחנו מדברים ושואלים מה כל אחד עושה בחיים והכל טוב. הנה עברנו את מבחן ה"שנה מאז שנגמר התיכון" והכל טוב, לא הייתי רוצה להיות במקום אחר. 

בחמישי נפגשתי עם העתודאית, היינו בתל אביב, הלכנו לאיבוד בסנטר, אכלנו פסטה ממש טעימה וזולה, קנינו מתנה לחברה שלנו וגולת הכותרת -עשיתי הליקס- אני מדברת על זה שבא לי כבר מאה שנה ותמיד מצאתי תירוץ למה לא לעשות ועכשיו נגמרו התירוצים ויש לי הליקס כסוף על אוזן אדומה, הוא עדיין קצת כואב לי כשאני נוגעת בו (או מקבלת בו מכה, שזה יותר סביר) אבל עוד מעט הוא יהיה ממש יפה. סבתא שלי שאלה "אוי, למה?" סבא שלי אמר "מה מה מה... מה?" אמא שלי שאלה למה עשיתי את זה (למרות שאמרתי לה גם לפני זה) אבל כל החברים שלי חושבים ובצדק שזה ממש מגניב ויפה, בכל מקרה החור באוזן שלי וזה מה שחשוב. עוד ידיעה מרעישה בתחום הגוף שלי, המחזור שלי מאחר כבר בשבועיים והוא אף פעם לא מאחר, תמיד הוא מדויק כמו גרמני יאקי, אבל אפילו בזה אין שום עניין - אולי אני בהריון אולי לא? אם אני בהריון מה לעשות - הפלה או ללדת? אז הכי הרבה שעשיתי היה לחבק חיבוק ביי ידיד הומו (אפילו לא ידיד שלי, למרות שאני ממש אוהבת הומואים) לשנייה וזה הכי הרבה שהייתי עם מישהו. אני אשן על זה עוד כמה לילות לפני שאני אחליט לעשות משהו, בכל מקרה אני אשן רק על צד ימין כי בשמאל ההליקס ועדיין כואב לי.

בעוד שבוע אחותי התינוקת בת 10, נשבעת בחיי שאני זוכרת את היום שבו היא נולדה. היא הקרן אור בחיי, היא הבן אדם שהכי כיף לחבק, היא הראשונה שאני אתגעגע אליה כשאני לא בבית ליותר מיומיים, אין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת אותה וכמה אני שמחה שהיא נולדה אליי, היא הנשמה הקטנה שלי וגם כשהיא תהיה ממש גדולה אני אקרא לה אחותי התינוקת ואשאל אותה איך היה בגן היום.

* * * * *

אז תשע"ו הייתה שנה ממש נפלאה, התחלתי את לימודיי באוניברסיטה בפקולטה שרציתי ללמוד בה, אומנם הייתי בשוק התחלתי והלם קרב, לקח לי קצת זמן למצוא את המקום שלי אבל בחודשים האחרונים אני מאד מרוצה. יש לי חברים אמיתיים שהם מעבר לחברי לימודים, כאלה שאני יכולה לטוס איתם לברלין או לטייל איתם בתל אביב או סתם לפטפט איתם אחרי מבחן ובמסעדות כל פעם שיש למישהו יומולדת ולעשות צחוקים בספריה ולשבת על הספה ולצחוק בלי סוף. אני שומרת על קשר עם חברים מהתיכון והם נפלאים. השנה נכנסתי ממש לכושר ואני מרוצה מאד מהעניין, זה משמח אותי שזה שלא עשיתי ריצות כמעט חודש מפריע לי כי פעם זה לא היה ככה. כמובן הייתה לי חוויה צבאית שגם שם הכרתי הרבה בנות ובעיקר הבנתי שאני חזקה יותר ממה שציפיתי וגם שאני מסוגלת לירות בנשק ולישון בשטח ולא להיות בבית שבועיים (ובאותו זמן להיות במקום שלא כיף לי בו). ואפילו הספקתי להיות בחול השנה. אני מאחלת לעצמי ששנה הבאה תהיה טובה ושונה כי אין טעם שכל שנה תהיה אותה דבר, שימשיך להיות לי כיף, שאני אקח את הלימודים קצת יותר בקלות ושאני אהנה ואלמד דברים חדשים, שאני אצא הרבה, שאני אפגש הרבה עם חברים, שאני אנהג הרבה באוטו המהמם שלי, שאני אשתה הרבה בירות (כי בברלין השתיינית שבי יצאה החוצה), שאני ארוץ הרבה ומהר, ומי יודע אולי גם בחור כלשהו יצטרף לרשימת הדברים שאני צריכה להכניס ללוז בכל שבוע ובעיקר שיהיו לי רק דברים טובים לספר בסוף שנה הבאה