חלמתי שיש פיצ'ר כזה שאפשר לדרג בלוגים אז החלטתי לפרסם את זה כדי שבלוגרים אחרים ידרגו את הבלוג שלי, ואיכשהו זה פורסם בפייסבוק ובקיצור כל האנשים שאני מכירה קראו את הבלוג שלי, אם זה היה קורה במציאות אז כבר עדיף לקפוץ מהגג לפני שאנשים ידעו מה אני חושבת עליהם. אחרי זה חלמתי שיש מלחמה וזורקים טילים על קניון עזריאלי אבל הם לא מגיעים כל כך רחוק והם עוצרים בדיוק ליד המרפסת שלנו, אז החלטנו לסגור את התריס בציפייה שזה יעזור. חלמתי שאני הולכת למסיבה שהאקס שלי נמצא בה והוא כתב לי מכתב שבו הוא כותב שיש לו חברה כבר 16 חודשים וזה בסדר לדעתו כי אנחנו נפרדנו לפני 20 חודשים וכל המסיבה הם התמזמזו מול העיניים שלי. כמובן שקמתי בבוקר כדי לבדוק לפני כמה חודשים נפרדנו, התשובה היא 16. חלומות מקסימים יש לי.

זה ממש נחמד שאנשים רוצים ללמוד אותי, איתם אני לומדת לבוחן בX ועם מישהי אחרת אני נפגשת לעשות תרגיל בY, וגם אנשים רוצים להפגש איתי לא רק ללמוד, כמו שנצא לבר בשישי ונלך לאכול בחמישי אחרי הקורס האחרון ואם אני כבר באיזור אז בואי ניפגש ואולי תבואי גם מחר? והנסיעה הייתה משעשעת כי היינו יחד, ובוא נעשה על האש בפסח ומזל שיש פסח בקרוב כדי להפגש עם כולם, קבעתי באופן כללי כבר עם בסטי בן והחברה מפולין והחברה מכיתה ג' וכמובן בסטי אם היא תצא מהצבא כי היא התגייסה ואני עדיין לא מאמינה שזה קרה.

באתי איתה לבקום, כמעט ובכיתי אבל ממש החזקתי את הדמעות. מזל מזל אלוהים שהיא היחידה שאני הולכת איתה לבקום כי זה פשוט לא הגיוני לעשות את זה, וזהו, עכשיו באופן רשמי כל החברים שלי בצבא (חוץ מהעתודאים כמובן), וזה מטופש אבל אני מרגישה שזה עושה לנו קצת טוב, היא התקשרה אליי בוכה באחד הימים והתחלנו ביחד לפרק לגורמים כל טענה שלה ללמה רע לה שם ובסוף מסתבר שכל דבר בנפרד בסדר אבל הכל ביחד לא, וזה נראה לי כמו מסקנה סבירה כי זאת המטרה שלהם בטירונות. בשישי דיברנו בטלפון איזה שעה ופתאום יש מלא סיפורים וזה לא רק אני שחופרת. נראה לי שזה יעשה לנו טוב, זה שצריך לרדוף אחרי שיחות והודעות ופגישות וזה לא שזה כל הזמן מונח שם ואף אחד לא מתייחס לזה. 

היה בוחן שהלך לי בין סביר לסבבה (בין מזעזע למעולה) ולא ידעתי לאיזה ציון לצפות, קיבלתי 89 כשהציון הכי גבוה בכיתה זה 92, קיבלתי את הציון הכי גבוה מכל החברים שלי ויותר גבוה משתי הבנות שלמדתי איתן (וגם יותר מזאת שהשוונו יחד את התשובות האמריקאיות, במהלך הבוחן). אני מרוצה כי לא ציפיתי לשום ציון, עכשיו אני נזכרת שבמהלך הבוחן יצאתי לשירותים כי הייתי בלחץ ולא ידעתי איך להמשיך, אז תמיד כשאני ככה אני יוצאת לשירותים להתרענן לרגע ולחזור עם רעיונות חדשים. ומצד שני אם כבר קיבלתי בין הציונים הגבוהים למה לא עוד נקודהההה זה הורג אותי! בחמישי היה לי עוד בוחן, זה כל כך מתיש! אני מרגישה שאני יכולה לנשום שוב רק כשעוד בוחן נגמר, אני צריכה להרגע עם הלחץ אחרי הציונים באמת.

היום, ביום הראשון של חופש פסח, לפני שנתיים עשיתי מועד ב' במתמטיקה. המורה נתן לנו לעשות שני מועדי ב' שישפרו את שני המבחנים הכי נמוכים בשנה, לא חשבתי שאני אצליח לשפר כל כך אבל אמרתי שהציון הכי נמוך שלי זה 30 ויהיה קשה לא לשפר אותו. בשני המבחנים קיבלתי 28 ו32 לא זוכרת באיזה סדר. רציתי למות. בסוף בבגרות הוצאתי 85 ועם השקלול זה יצא 82. חזרתי בבלוג לתקופה ההיא וקצת עצוב לי לראות כמה הייתי עצובה, אני גם זוכרת שהייתי עצובה אני לא צריכה לקרוא בשביל להזכר בזה. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן לא הייתי אומרת לעצמי שלא צריך להיות עצובה כי זה לא היה עוזר, פשוט הייתי אומרת לעצמי שהכל יהיה באמת כל כך טוב ששום דבר מזה לא ישנה. סיימתי תיכון והנה אני מסתדרת ממש ממש אחלה בחיים למרות שקיבלתי כאלה ציונים, העיקר שאני תותחית בלוח הכפל, שברים ואחוזים, זה הדברים היחידים שבאמת יש לי צורך בהם. שמרתי את המבחנים כדי להזכיר לעצמי כמה התקדמתי בחיים. סיפרתי את זה לבסטי בן והוא אמר שהוא מעריץ אותי על הזיכרון שלי ושיהיו לי הרבה סיפורים לספר לנכדים שלי. ואת זה זכרתי לגמרי בעצמי לא כי כתבתי על זה בבלוג!

כמו כל בחורה שלא עידכנה את הבלוג שלה, ראוי לספר אילו פרטי ביגוד התווספו לארון שלי וכמה זה משמח אותי - אמא קנתה לי סווצ'רט לבן נעים מחו"ל, אחותי קנתה לי חולצת בטן בצבע כחול כהה כמו שהיא מכירה אותי ומלא m&m וקינדרים קטנים כדי למלא את הבטן הזאת מחו"ל אחר. קניתי מגפיים בצבע בז' כי סוף עונה והכל זול, קניתי 3 סוודרים בצבעים שחור, אפור כהה וורוד, כל אחד ב20 שח כי סוף עונה והכל זול. קניתי 2 שמלות קיציות כאלה חמודות במחיר ממש נחמד לשמלה.

התחלתי לראות את העונה החדשה של מחוברים, ראיתי את העונה הראשונה שהייתה לפני מיליון שנה ומאז לא ראיתי, הסיבה שהתחלתי את העונה היא הסולן של הלהקה של חיי מופע הארנבות, שנגיד ציטוט משיר שלהם נמצא בכותרת של הבלוג ועוד ציטוטים חרוטים בלב ובין הדברים הבודדים הטובים שקרו לי בחטיבת ביניים, וכשאני שומעת את השירים לפעמים עולים לי אותם זכרונות רעים שאני מנסה בכל הכוח להדחיק ומצד שני נזכרת ביום ההוא בקפיטריה שישבתי עם הילדה הכי מגניבה בעולם והיא השמיעה לי שירים של הלהקה שהיא הכי אוהבת וכמובן שחזרתי הביתה ולא הפסקתי לשמוע אותם

לפעמים בא לי יותר שעות ביממה, שיהיה לי יותר זמן ללמוד, ויותר זמן לצאת ולעשות דברים כיפיים, אולי לעבוד או אפילו להתנדב, לראות יותר טלוויזיה בלי להרגיש אשמה או אפילו לישון, פשוט לישון, למרות שזה מרגיש כמו זמן שמתבזבז ולא מנוצל אבל בא לי לקום בלי שעון מעורר.

אני חושבת שאני לוקחת דברים קשה מידי, הכל באמת באמת נהדר, אני שמחה, אני מצליחה בלימודים, יש לי חברים, אני עושה דברים שאני אוהבת כל הזמן, אז לא הכל מושלם כמו בדמיונות שלי אבל זה אף פעם לא יהיה ככה. אני צריכה לקחת מה שיש בשתי ידיים ולהגיד תודה.

אז הגיע אפריל וכולם מוזמנים לדבר איתי

זה מוזר שלא עדכנתי חודש בבלוג כי אני מעדכנת בערך כל הזמן, אז מה היה בחודש הזה לפי סדר אקראי לחלוטין

הייתי עם בסטי ובסטיבן באסקייפ רום, פעם ראשונה שהייתי, היה ממש מגניב, יצאנו בדקה 56 למרות שהייתי בטוחה שהיינו שם שעה וחצי. היו לי כמה הברקות ולפעמים היו דברים ממש בסיסיים שפשוט לא שמתי לב אליהם. אבל היה כיף ואז גם הלכנו למסעדה ואכלנו פיצה ופסטה וסופלה שוקולד וחזרנו הביתה באוטו שלי כמו גדולים. בפורים התחפשנו באוניברסיטה כאילו לא כולם אנשים בוגרים שהולכים להיות עורכי דין בעוד כמה שנים, היה ממש נחמד. נפגשנו כמה חברים בבית של מישהי, היה כל כך כיף פשוט לא הפסקתי לצחוק. גם החלפנו משלוחי מנות והיה מקסים, שוב, כאילו לא מדובר באנשים בוגרים. במהלך החודש גם נפגשתי עם בלוגרית שקוראת כאן כעת (היוש!) שהייתי מתייגת את הבלוג שלה אם הוא היה קיים! אבל בקרוב היא תתקבל ליחידה מושלמת בצבא ותוכל לחזור לכתוב. במהלך החודש האחרון גם יצאתי לריצה 9 פעמים (היום 10). זה בערך כל הפעמים שרצתי בחיים שלי עד כה (וגם זה במסגרת שיעורי ספורט) אז ווהו כל הכבוד. בעוד שבוע יצטרף אוטו שני למשפחה שלנו וכיוון שההורים שלי נוסעים לעבודה ביחד אז הוא יהיה שלי רוב הזמן וזה ממש מרגש אותי. היינו בסיור לכנסת, ראינו הרבה חברי כנסת ואת אורן חזן ששם רק בשביל ללחוץ לאנשים ידיים כנראה. היינו גם במקום העבודה העתידי שלי, בית המשפט העליון כמובן. אחר כך הלכנו לאתר התיירות האהוב עליי, עזריאלי וקניתי נעליים לחתונה שהתבררו כלא נוחות בעליל, אבל משדרגות אותי לכמעט 1.70 ועושות לי תחת מהמם. ובחמישי האחרון הייתה החתונה, חייבת לומר שמאד ציפיתי לזה והתרגשתי מאד והייתי קצת מאוכזבת. היה מאד דתי והרגשתי איך אני מאזנת שם עם החילוניות שלי. החופה הייתה מרגשת, השירים היו טובים, אוכל היה סביר, החברה הייתה טובה, קצת התאכזבתי שהיו בהתחלה ריקודים מופרדים ורק ב10 ומשהו התחילו הריקודים הרגילים אבל בגלל שהייתי עם המשפחה לא הלכנו ממש מאוחר. בחתונה, הבנתי שכללל המשפחה שלי מצד אבא נכנסת בפחות משתי שולחנות של 12, וזה הצד המורחב שלי, המשפחה של אמא זה אפילו לא שולחן. כלומר, בחתונה שלי המשפחה שלי יתפסו 3 שולחנות ועוד ישאר מקום עודף. כאילו זה סבבה יחסית לזה שאני באמת לא רוצה חתונה ענקית שנראית בדיוק כמו כל שאר החתונות, פשוט זה קצת עצוב. כאילו, ברור שיש לי הורים ואחיות וסבים טפו טפו, אבל סתם זה קצת עצוב להבין שוב שכל המשפחה המורחבת שלי זה אפילו לא 30 איש (היי זה החלק השמח של הפוסט). חוץ מהחתונה היינו גם בשבת חתן, קיבלנו פטור מהשטויות של הבית כנסת והגענו רק לארוחת צהריים, היה מאד חם אבל לפחות הייתה לי הזדמנות לדבר עם החתן והכלה מעבר ללהגיד מזל טוב. 

אז כנראה שאני חייבת הסבר, לפחות לעצמי להעלמות הלא ממש אלגנטית שלי. לא קרה כלום. באמת, הכל סבבה הכל אחלה הכל טוב, הנה לא היה משעמם בחודש האחרון היה מלא דברים היה מה לעשות - היה יותר מידי מה לעשות! אבל איכשהו כל פעם שפתחתי את מסך העריכה כדי לספר על מה שהיה רק הדברים הרעים צפו, רק המחשבות המעיקות האלה, רק הדברים האיכסיים שבא לי לשכוח, ולא הייתי מסוגלת לכתוב אז אמרתי שלא צריך. פשוט כולם אומרים לי מזל טוב על ה99 בחוזים וזה שלא עשיתי בכלל מועדי ב' אבל איך אני יכולה לחייך ולהגיד תודה כשכמעט עברתי התקף לב כדי לסיים את התקופת מבחנים הזאת בציונים האלה? אבל הם לא מאמינים, הרי אני החכמה, העתודאית, הם חושבים שבאמת באתי למבחן וזרקתי ככה הכל על דף כאילו לא חרשתי לזה במשך שבועיים. אתם יודעים שקיבלתי 64 בבוחן באנגלית?! הכי נמוך מכל החברים שלי, והם חושבים שאני סתם אומרת שזה נמוך, איך אנשים מקבלים כל הזמן ציונים גבוהים ויכולים לחיות עם עצמם? באמת אני שואלת. אבל זה מצחיק, אני רק מקום 6 מתוך 74. מצטיין נחשב מי שיש לו ממוצע 85 ולי יש 84.66 ולא זה לא מתעגל. ולפעמים עולות בי מחשבות של כמה אנוכית וטיפשה אני שהלכתי ללמוד משפטים, הרי זה מעניין ו"קל" וכולם עושים את זה, למה הלכתי לזה ולא לרפואה? או למחשבים? או למשהו שבאמת יעזור לאנשים כי עם כל הרצון הכי כן שלי להפוך את העולם הזה ליותר צודק אני באמת לא בטוחה שאני אוכל לעשות את זה. לפעמים סתם אנשים כמו שכן או דודה בחתונה שואלים אותי איך הלימודים, ואני תוהה אם הם מתכוונים ללימודים שלי באוניברסיטה או שהם סתם לא יודעים שסיימתי י"ב או שמבחינתם זה פשוט נושא שיחה בטוח ומקסימום אני אתקן אותם ואגיד שאני בצבא. לפעמים אני לא זוכרת לאיזה מהחברות סיפרתי איזה סיפור אז אני מתנצלת מראש או פשוט לא מספרת, אז לפעמים בא לי בן אדם אחד שאליו אני אאגד את כל המידע, בלי לתהות אם כבר סיפרתי את זה או לא כי בסוף אני אספר לו הכל. לפעמים יש ריק של דברים שאין לי למי לספר, כמו זה שלפעמים לוקח לי שעה להרדם בלילה ושבכל החלומות שלי אני עושה תאונת דרכים. אין מישהו שמתעניין בי עד הרזולוציות האלה, של לקבל בבוקר הודעה של בוקר טוב ואיך ישנה הנסיכה, אני לא רוצה להיות כזאת עלובה שאני לא יכולה להיות שמחה בלי מערכת יחסים אבל ממש בא לי.

הזמן מרפא את הכל הוא מרפא את הכל אם לא את הכל את הרוב וגם זה יעבור

קיץ לי והכל יהיה טוב