זה קשה להיות ילדה גדולה. החיים ממש להחלטתי. סתם זה לא שיש לי כל כך הרבה דברים אבל יש יותר חופש בחירה מבתיכון. להכנס או לא להכנס לשיעור? לבוא מוקדם וללמוד? לצאת עם חברים אחרי הלימודים? להביא אוכל מהבית או לקנות? לשבת בספריה עד 9 למרות שסיימתי ללמוד ב5? (כן לצערי) לטוס לחול עם חברה שאמרה יאא יש שבועות בואי נטוס לחול או לא? (ברורוררוור שכן!! למרות שלא נראים דילים באופק ולא בטוח שזה יקרה)

איך אני אוהבת את בסטי. נראה לי אני צריכה להגיד את זה לעצמי כל יום כדי לא לשכוח. סיפרתי לה על הציונים ולא רציתי לספר לה שקצת התאכזבתי והיא ממש התלהבה ואיך אני אוהבת שהיא מתלהבת מהציונים שלי, היא לא הבן אדם הכי מתלהב בעולם (בניגוד אליי שכל פיפס מלהיב אותי) אז אם היא מתלהבת זה אומר שזה באמת ראוי לכך.

קיבלתי השבוע שני ציונים- בעבודה שישבתי עליה כל פסח 87 ובוחן במקצוע אחר 86. אני לא בטוחה מה אני חושבת לגבי הציונים זה נע בין איך אנשים שהשקיעו פחות ממני והם פחות חכמים ממני מקבלים יותר לבין העיקר שזה מעל 85 לבין אוף אבל רציתי 90 ואז חוזר לתפסיקי לחיות סרט קשה לקבל 90 באוניברסיטה, אבל כבר קיבלתי מעל 90 אז למה לא שוב. ונראה לי אני אסכם את זה באחותי שאמרה איך יש לך כאלה ציונים. באמת שבעוד 10 שנים כשאני אהיה עורכת דין לא ישנה לי שקיבלתי 87 ולא 90, צריך לקחת הכל בפרופורציות.

השבוע היה יום הסטודנט, חוץ מההופעות וזה, צריך לעצור לרגע ולזכור שזה יום הסטודנט, והיי אני סטודנטית, אני בת 19 והגשמתי את החלום שלי ואני לומדת משפטים ואני גם מצליחה בזה, יש לי ציונים טובים ועברתי את סמסטר א' בשנה הראשונה שלי בלי מועדי ב' והתלונות שלי על ציונים גרועים זה ציונים שהם מעל 85. אז כל הכבוד לי הסטודנטית. חגגנו זאת בכמה הופעות שהיו נחמדות. חצי מהזמן חיפשנו אחד את השני שם. מישהו חתיך משנה ב' ראה אותי ואמר לי היי מה קורה? מישהו חתיך מהכיתה שהיה שיכור רצח חיבק אותי פעמיים והצטלמנו עם עוד בנות. מישהו חתיך אחר שסיים ללמוד בפקולטה לפני שנה וכל היכרותי איתו היא מהפייסבוק היה שם ואם חברה שלי לא הייתה לידי הייתי צועקת לו תעשה לי ילד (או תשלח לי סיכום, גם טוב).

בחמישי המשכנו במסורת "יש לנו רק הרצאה אחת ולא שווה לבוא רק בשביל זה לכן נלך לטייל אחרי זה" והייתי עם העתודאית בשרונה, אכלתי שניצל וצ'יפס ואחרי זה עוגת גבינה. היינו באורבניקה שוב ווהו, קניתי שתי שמלות, אחת אפורה והשנייה פסים כחול-בז' שמרחוק נראית כמו בורדו/ורוד כהה והפיזיקה הזאת לא ברורה לי וגם גופייה אפורה עם מחשוף יפה. בחמישי גם לבשתי חצאית מיני בצבע בורדו והרגשתי באמת נסיכה עם רגליים יפות חלקות. ממש כיף לי ללבוש שמלות וחצאיות לאוניברסיטה. כי חם עם ג'ינס ארוך והג'ינסים הקצרים שלי קצרים מידי ומרגישים לי לא מכבדים מוסד להשכלה גבוהה אז שמלות זאת נקודת אמצע של לא חם לי ואני מרגישה נסיכה.

השבוע הייתה הבגרות במתמטיקה וזה הזכיר לי שסיימתי מתמטיקה לפני שנה ווהו, זה עשה לי כל כך הרבה טראומות שאני צריכה לחגוג את זה כל פעם מחדש. אבל הנה אני ממש טובה עם מילים, יותר מכאילו מספרים.

בוקר אחד קמתי ממש מוקדם, בניגוד לשאר הימים בהם אני יוצאת אחרי כולם וראיתי שאבא שלי ממש משקיע בסנדוויצ'ים לאחיות שלי- חומוס וסלט כרוב לאחת וחביתה לשנייה ולי רק עם גבינה בולגרית. הוא אמר שזה בגלל שהוא מכיר אותי ויודע שגם בגיל 70 הוא יכין לי רק סנדוויץ' עם גבינה. א. הוא ממש צודק ב. זה ממש עצוב שהוא עדיין מכין לי סנדוויץ' זה פשוט אם הוא לא יכין לי אני לא אכין לעצמי ואני לא אוכל כלום ואהיה עצובה והוא לא רוצה שאני אהיה עצובה.

הגעתי למסקנה חדשה ועצובה שאני צריכה ג'ינס מושלם חדש. יש לי ג'ינסים אבל כל אחת צריכה את ה-ג'ינס, זה שנראה טוב ושהתחת שלי מושלם בו והוא מתאים לכל דבר. יש לי אחד כזה אבל הוא מתחיל להתבלות, הכיס האחורי שלו קיבל צורה של הפלאפון ובקו תפר בצד זה נראה שמתחילים להציץ חוטים אז אני ממעטת ללבוש אותו עד שאני אמצא את הג'ינס המושלם החדש.

הגעתי לעוד מסקנה, המצב צבירה האהוב עליי בעולם הזה, זה לשכב על הבטן עם ידיים בצידי הגוף ופשוט לשכב ככה. וואי אני יכולה לעשות את זה כל יום כל היום. זאת התשובה אגב למה לוקח לי שעה לקום בבוקר, כי אני צריכה לשכב ככה שעה כל בוקר. חוץ מזה שאני גם ישנה ככה כל הלילה.

חברה שלי הזכירה כמה היא לא אוהבת עתודאי אחר שלומד איתנו ואמרה שאני ממש בוגרת לעומתו ובוגרת בכלל. בטח עד סוף התואר אני כבר אהיה ממש בוגרת. ובטח גם יהיה לי חבר ואני אתחתן. זה נחמד לשמוע שהיא צופה לי עתיד רומנטי זוהר. אני מקווה שזה באמת יקרה רק מינוס חתונה בגיל 22 (בגיל 24 נשמע לי אחלה).

קיץץץץ איזה כיף!!! אני פשוט מאושרת מלצאת החוצה ולהרגיש את החום ואת השמש עליי ולצאת עם בגדים קצרים וואו איזה כיף איך אני מאושרת ותודה לכל מי שאומר לי "הנה הקיץ שלך תהני" כי אני באמת נהנית.

אחותי הבת 9 אמרה שהיא רוצה ללמוד משפטים באוניברסיטה שאני לומדת בה. בעיקרון היא רוצה להיות כמוני. זה ממש ממיס את הלב.

נראה לי שגם עוד 100 שנה השיר הזה יהיה בטופ5 של השירים האהובים עליי בעולם

ממשיכים בספיישל קריאת הודעת ווטסאפ עם בסטי, קבעתי עם חברה שהיא תאסוף אותי לפני הבגרות במתמטיקה, עד כמה שזכור לי הבגרות הייתה ב1 והיא כתבה לי ב9 שנמאס לה להיות בבית והיא יוצאת עכשיו. "היא לא מבינה שבבית כיף כי אפשר לעשות הכל - לישון ולאכול ולראות סדרות מפגרות ובבית ספר לא כיף כי יש שם בגרות במתמטיקה?"

אני לא קוראת הרבה ספרים, אבל כשאני כן זאת עבודה ממש קשה, אני חייבת לידי נייר ועט לכתוב את הקטעים האהובים עליי וסתם הגיגים שעולים לי לראש המהלך הקריאה. בעיניי קריאה זה דבר קסום. אני כל כך אוהבת לקרוא, ולכתוב, ובאופן כללי מילים. במהלך המבחן היום חשבתי על השורה הזאת שכתבתי אתמול בטיוטה, יש דברים כל כך יפים לעשות עם מילים ונגיד לחבר מבחן זה ממש מיותר. לקלל את השכנים שלך זה מיותר ועלוב. לכתוב ספר זה קסום. אגב, הספר שאני קוראת זה "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד וכשאני אהיה גדולה אני אהיה כמוהו, הוא עתודאי בדימוס שבשלב מסוים החליט לכתוב ספרים, חלום חיי!

התחלתי ללכת עם שמלות לאוניברסיטה כי החום הזה לא אמיתי ואי אפשר להתהלך ככה עם ג'ינס ארוך. לשים תיק גב עם השמלה ממש הורס לי את תחושת ה"אני נסיכה" שלי. בכללי גם המבחנים והלימודים לא מתאימים לנסיכות שלי.

היה מבחן באנגלית שהיה ממש קשה כמו שני המבחנים הקודמים שבהם קיבלתי ציונים גרועים וזה ממש קשה כשהוא יושב שתי שורות מאחורי עם גופייה שחושפת את כל השרירים וכל פעם שהוא נאנח כזה בגלל שאלה קשה אני רוצה לבדוק מי המעצבן שעושה רעשים ואני רואה אותו ככה. לא פייר.

בסטי באה אליי ומה שעשינו זה לשים לק, למדוד את המדים שלי (כי היא רצתה למדוד את הנעליים שלי ולראות איזה מידה אני בחולצה אז כבר מדדתי הכל, הגיוני סך הכל), לראות שני פרקים של האישה הטובה, לאכול ואז לנסוע כדי לאכול גלידות כמו שתי בטטות.

היה שבוע קשה. סיימתי לראות שתי סדרות ויש לי עוד פרק אחרון בסדרה שלישית. אחת מהן היא האישה הטובה שהמליצו לי לראות כששמעו שאני רוצה להיות עורכת דין, ראיתי אותה בערך בחצי שנה האחרונה בVOD. בשלב כלשהו הגעתי לסדרה והייתי צריכה לחכות לפרקים שלהם אבל לא הרבה זמן. בעונה השביעית הסדרה קצת איבדה את עצמה ופרק הסיום לא היה כזה מדהים, פשוט עוד פרק. באופן כללי סדרה מקסימה וחכמה, גם לא משפטנים מאד אוהבים אותה ובצדק. הסדרה השנייה היא שקרניות קטנות ויפות, התחלתי לראות בחטיבה או בתחילת התיכון וכל פעם הגעתי לשידור החי ולא רציתי לחכות אז הפסקתי. שנה שעברה ראיתי את כל הפרקים מהתחלה ומאז די עקבתי. בפסח ראיתי את העונה האחרונה שפספסתי. הסדרה הזאת אומנם מופרכת אבל היא מקסימה באמת, אני לא אוהבת סדרות מתח או בכלל סרטי מתח אבל הסדרה הזאת אמינה ואמיתית ויפה אבל הסוף היה מאכזב. שני הסופים, היה את הסוף שגילו מי זה A שזה תמיד יהיה מאכזב בסדרות כאלה (נגיד לגלות מי זאת גוסיפ גירל... תצביעו על כל דמות ותבנו עלילה מופרכת וזהו) ואז היה להם עוד סוף אחרי הקפיצה של ה5 שנים, אבל כל כך ידעתי מה אני רוצה שיקרה שלא משנה מה הם עשו אני את הסוף שלי כבר דמיינתי. ועד כאן אופטימיות חננה שמנתחת סדרות טלוויזיה. 

אני והעתודאית רוצות לטוס לחול בקיץ (=סוף ספטמבר) וחברה שמעה על זה והציעה להפוך את זה לטיול בנות בטן-גב ביוון הכל כלול ומי אני שאגיד לא?! אז מה נעשה בשיעור? נקשיב למרצה? מה פתאום! נחפש דילים!

מחר מגיע האוטו החדש ואני ממש מתרגשת!

זה מצחיק שאתה אומר שבנות הן צבועות ושבעצם אתה נפש פצועה ואז אתה הולך לכל הבנות שהן בעצם צבועות וחיות בסרט שהן מלכות העולם, כשיש אותי, ואני בחיים לא אפגע בך. אבל בסדר.

פרשנותה של העתודאית על התפתחות הדברים - "אם הוא לא רוצה לדבר איתך אז הפסד שלו והכל עובר עליו וקקי בידיו כי את מדהימה ומקסימה וכוסית אש"

הרגעים הכי כיפיים בחיים:

שאני פוגשת מישהו שלא ראיתי כל החופש, הוא מחבק אותי ואז מחבק אותי עוד קצת אבל יותר מוחץ

אנחנו יושבים בבית קפה, אני אומרת משהו, כולם צוחקים ואז מישהי אומרת שתכלס אופטימיות מצחיקה, היא כל פעם נתפסת על משהו מצחיק

שחברה מתקשרת אליי ואני שמחה שהיא התקשרה כי פתאום אני מבינה שיש לי מלא דברים לחלוק איתה למרות שהתראינו היום

על האש עם חברים, למרות שקפוא בגג ושעות עד שהאוכל מוכן, עדיין הכי כיף ומצחיק וטעים ובירה טובה זה כיף

כיפי לא במובן הפשוט של המילה - שנגמרת ההפסקה והדבר הכי קשה זה לצאת מהספסלים בחוץ ולהכנס פנימה וזה מרגיש פשוט בלתי אפשרי ולא הגיוני לעשות את זה, וזה לא כיף כי אני אוהבת לעשות את זה, אלא ההרגשה הזאת שרבע/חצי שעה לא הספיקה ובא לי עוד, זאת ההרגשה הכיפית.

בדצמבר 2014 ישבתי עם חברה בספריה ובשביל לא לעשות מתמטיקה החלטנו לראות את כל המקצועות שאפשר לעשות בהן עתודה, אני אמרתי שהיא תקריא ואני אכתוב מה שנראה לנו מעניין. ברשימה שלה יש הנדסת מכונות אולי והנדסה כימית אולי ועוד כמה אוליים, אצלי יש משפטים. היום היא בצבא בחיל המודיעין ואני עושה עתודה במשפטים.

איבדתי את הרישיון ואת הכרטיס סטודנט, נאחס כפול. החלטתי ללכת לאבידות ומציאות אולי שם זה קיים. יחסית לזה שמי שהולך לחפש שם הוא לא הכי טוב בלמצוא דברים, היה ממש קשה למצוא את המקום, ועד שהגעתי כמובן שהיה סגור. הלכתי כמה ימים אחרי בשעות הפתיחה (תבואו מתי שבא לכם בין 8 ל8 וחמישה בימים זוגיים של ירח מלא), דפקתי בדלת, לא עונים, התקשרתי למספר שם והוא עונה לי אני לא עובד היום. כאילו למה ציפיתי שבאתי בשעות פתיחה אם זה ברור שהוא לא עובד מתי שלא בא לו? יום אחרי זה התקשרתי וזה לא שם. הלכתי להוציא רישיון חדש וזה עלה 29 ש"ח. כרגע אני לא רואה טעם להוציא כרטיס סטודנט כי אין שום דבר שאני לא יכולה לעשות עם הת"ז או המספר זהות.

אני כנראה בחיים לא אזכור איזה רוטב אני אוהבת לסושי (טריאקי) ותמיד אטעם ואגעל את הסויה או לחילופין ארגיש ממש חכמה ואחליט שאפילו לא צריך להזמין עוד משהו חוץ מסויה כי זה מה שאני אוהבת ואז אוכל את הסושי יבש.

דיברנו על הריונות ולידות וזה, ואז סיפרתי שנולדתי בשבוע 42 (מתוך 40) וגם אז עשו ניתוח כדי לחלץ אותי, ואז העתודאית שאלה מה הפלא שלוקח לי שעה לקום מהמיטה בבוקר, צודקת.

נכון לפעמים עושים תנועה כלשהי כדי למשוך את תשומת ליבו של מישהו, נגיד להתמתח כשאני עם חולצת בטן כדי שקולטני "הגוף של בחורה" יתעוררו במוחו של הבן שלידי וזה עובד והוא מסית את המבט ממה שהוא לא עושה ומסתכל עליי, ואז אני מרגישה תחושת ניצחון. רק עוד 4,586,158 פעמים והוא גם ישים עליי

לא נעים לי להגיד אבל בזמן האחרון ממש משעמם לי בימים כשאין אוני', אין לי עבודות להגיש בקרוב (או בכלל בסמסטר זה יותר תודה לאל!), אין בחנים בקרוב, אין תרגילים להגיש בקרוב (וגם השניים הבאים כבר לא חובה בשבילי) כל שנותר זה להתחיל ללמוד למבחנים אבל כמה חננה צהובה אפשר להיות כשיש עוד חודש וחצי לסיום הסמסטר אז באופן פרוע למדי התחלתי לקרוא ספר ואני כבר בעמוד 120. סתם ספר שמעניין אותי ולא עוסק במשפט בשום צורה שהיא ואני קוראת אותו כי בא לי ולא כי אני חייבת, כבר המון זמן שהתופעה הזאת לא התרחשה.

ביום הזיכרון הלכתי לתיכון, מצד אחד היה נחמד לפגוש אנשים, מצד שני הרגשתי קצת ילדה מנודה שוב. כי נניח ואני פוגשת מישהו מהשכבה בקניון או בתחנת רכבת (או בכנס עתודאים, יותר סביר להניח) אני אדבר איתו גם אם לא דיברנו באמת בתיכון, אבל עכשיו זה שוב היה חבורות כזה ומי שלא דיברת איתו בתיכון גם עכשיו לא תגיד לו היי, אבל לא משנה זה לא כזה חשוב. ראיתי כמה מורים, הם היו יותר חמודים, גם מורים שלא לימדו אותי וכנראה לא מכירים אותי חיבקו אותי ושאלו מה אני עושה בחיים. קיבלתי תעודת בגרות וזה מקסים, עכשיו אני אולי אוכל להתקבל לאוניברסיטה! החליטו לפרגן לנו בכביכול בגרויות פנימיות שעשינו (שזה לא משנה כי במשרד החינוך לא באמת מכירים בזה) ומסתבר שיש לי 100 בערבית ובכלל שכחתי שלמדתי ערבית שלא להגיד שהדבר היחיד שאני זוכרת זה "אנה מבסוטה". הדבר הכי מרגש בעולם היה לעמוד בצפירה בחצר בית הספר עם חברים שלי מהכיתה בתיכון כשחלקם לובשים מדים עם הכומתה על הראש.

יום הזיכרון נהיה יותר קשה משנה לשנה. לא שזאת תחרות, חס וחלילה, אבל השואה נניח, זה משהו שגדלתי אליו, משהו שתמיד ידעתי מה זה ותמיד שמעתי עליו ותמיד ידעתי שסבים שלי היו שם וזה מאז ומתמיד מלווה אותי. אבל נופלי מלחמות ישראל ופעולות האיבה זה משהו שמתעצם ככל שהשנים עוברות, לפחות עבורי. אם במלחמת לבנון הייתי בת 9 ויש לי זכרונות מעוממים משם, עכשיו לפני שנה וחצי היה צוק איתן ועבר פה ממש לידנו. ואני מפחדת, אני מפחדת מאד. חברים שלי עכשיו בצבא, אם תהיה עכשיו מלחמה הם יהיו שם. ידידים שלי מהלימודים יגויסו למילואים, כל מי שמסביבי ילך לשם. וגל הטרור האחרון, כל הפסקה בלימודים היינו מדברים על איפה הייתה עכשיו דקירה וכל מי שגר באיזור מתקשר לכולם לבדוק שהכל בסדר. זה מפחיד וזה נורא לחשוב על זה ואני כבר לא בת 9 ואני לא יכולה להגיד שאני לא רוצה שיהיו מלחמות יותר ושאף אחד לא ימות כי זאת לא תהיה המציאות, אבל אני אהיה אנוכית מאד ואאחל ששום דבר לא יקרה לאנשים שחשובים לי. ובכלל אם אפשר להיות ילדה בת 9 קצת אז שלא יקרה כלום לאף אחד בכלל אף פעם.

כל היום שמעתי שירי יום הזיכרון ברדיו ושמעתי שיר אחד מאד יפה אבל אני לא זוכרת איך קוראים לו או מה המילים או שום דבר ממנו אבל הנה שיר אחד של יום הזיכרון ואחד שלא