אני קוראת לתקופה עכשיו השקט שלפני הסערה, כי מצד אחד עוד פסיק תתחיל תקופת המבחנים, אבל מצד שני אני עדיין לא בתוכה. זה השלב של להכין סיכומים ומחברות ולאגור חומרים (ולהתחנן לאנשים וזה השלב השנוא עליי כי זה כל כך דוחה אבל אין לי ממש ברירה) אבל לא באמת להתחיל ללמוד ולשנן. יש דברים שאני רוצה להספיק לפני שבוע הבא כי אחרי זה היומן שלי סגור עד תחילת אוגוסט כי לא יהיה לי זמן לחיות בחודש הקרוב. לסיים מחויבויות להתנדבות ולהגיש מועמדות להתנדבות אחרת (לא אני לא רוצה להרוויח כסף אלא רק להתנדב) ולסיים את המתנה לבסטי כי הבטחתי לה שהשנה המתנה תגיע עוד בחודש של היומולדת ולהתחיל לעבוד על עבודת ההגשה שיש להגיש אחרי המבחנים כי לא יהיה לי זמן וכוחות להתחיל אותה מאפס.

השבוע קרה דבר מדהים, הבנתי שאחרי 6 טיפולי לייזר אני מגיעה למצב שבו לא גילחתי את בית השחי יותר מחודש, שלפני הלייזר המצב היה שכל יום בקיץ בערך צריך לגלח. אומנם יש פלומה בהירה של שיער אבל זה פלומה בהירה של שיער ולא אכפת לי מזה. חוץ מזה, התחלתי להשתמש בעדשות מגע וזה מדהים ממש. בממוצע אני שוכחת 10 פעמים ביום שאני לא צריכה להוציא משקפיים מהתיק או לדאוג איך אני לא אראה משהו. זה גם ממש כיף כי אני מרגישה שאני רואה טוב מתוך העין ולא מתוך מסגרת שיושבת לי על הפנים, אני עדיין צריכה להתרגל לעניין כדי שלא יקח לי שעות להכניס את זה לעין כל בוקר אבל אני יכולה להתרגל לטוב הזה. שני השינויים האלה- השפעת הלייזר ועדשות גורמים לי להרגיש שאני הופכת להיות הבן אדם שאני רוצה להיות. לא רוצה לחכות שאני אהיה גדולה כדי לעשות דברים שיהפכו את החיים שלי לטובים יותר אם אני יכולה לעשות את זה כבר עכשיו. ואגב בזמן האחרון אני אומרת שאני אעשה משהו כשאני אהיה גדולה ואז אומרים לי שאני כבר גדולה וזה ממש מוזר כי זה נכון אבל זה גם לא.

הייתה אזכרה לסבתא שלי, 5 שנים עברו מאז שהיא נפטרה ואני עדיין לא השלמתי לגמרי עם המצב הזה, ואם אחרי 5 שנים לא השלמתי עם זה כנראה שזה כבר לא יקרה. ממש מזמן חלמתי חלום, שבו אני מגיעה אליהם הביתה כרגיל ורואה את סבתא במטבח ואני לא מפסיקה לחבק אותה ולנשק אותה ואני כמעט מתחילה לבכות מהתרגשות שהיא שם, היא לא מתרגשת בכלל, כאילו היא לא לא-הייתה פה כמה שנים, כאילו התראינו לפני שבוע והכל רגיל ואחרי שאני לא עוזבת אותה ומספרת לה מה היה פה בכל הזמן שהיא לא הייתה, קוראים לי ללכת ואני לא רוצה לעזוב אותה, והיא אומרת לי ללכת כדי שאני לא אאחר, כי בסך הכל היא תהיה פה גם שבוע הבא, אבל אני יודעת שלא ומחבקת אותה עוד קצת. וכל פעם שאני הולכת אליהם הביתה יש בי שבריר קטנטן של אמונה לא רציונלית שאולי הפעם היא תהיה במטבח ואני אחבק אותה חזק.

סבא אוהב לספר לנו סיפורים על דברים שקרו לו כשהוא היה קטן או דברים שקרו במהלך ההיסטוריה וכל ארוחה איתו במטבח הוא מביא איזה סיפור, לפעמים חדש, לפעמים שמענו אותו כבר מאה פעם, לפעמים זה נשמע כל כך מופרך שאנחנו בטוחות שהוא המציא אותו. היום הוא סיפר לי על איזה עם שנכחד בזכות מלך שאמר שמבחינתו אין דבר כזה "אין" או "לא", לא הייתי הכי מרוכזת אבל בסוף הגיעה הפואנטה, והוא אמר שגם אצלי זה צריך להיות ככה שאין דבר כזה "אין" או "לא" ואין לו ספק שאני אצליח במבחנים וגם אחרי התואר ושאני הכי חכמה ומוצלחת. זה היה ממש מרגש, ובאותו רגע רץ לי בראש משפט יפה שקראתי "איזו הקלה זו לפעמים לדבר עם מישהו שפשוט אוהב אותך בגלל מי שאתה", וחיבקתי אותו במטבח, הפעם במציאות ולא בחלום, מתוך אמונה ותקווה שגם בשבוע הבא אעשה את אותו דבר.

מצאנו בין כל הדברים שאמא שמרה במהלך השנים מן ספרון שכתבתי עם החברה הכי טובה שלי בכיתה ב', לכל אחת היה דף שבו היא כתבה מה היא אוהבת ומה לא, מצחיק איך כלום לא השתנה והמאכל האהוב עליי זה עדיין פסטה וקורנפלקס והחיה האהובה עליי זאת אחותי הקופה (ועכשיו יש שתי קופות), הרי 12 שנה זה לא תקופת זמן מספיק משמעותית בשביל לשנות הרגלים. כתבתי שכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות סופרת+משוררת מפורסמת מאד וניקדתי את זה נכון. ממש עשה לי טוב לראות את זה, כי קודם כל גם כשהייתי בת 8 לא היה לי חלום מטופש של להיות זמרת/ רקדנית/ נסיכה וגם כי זה עדיין מין חלום כזה קטן, לא שאני רוצה להיות סופרת אבל יכול להיות מגניב אם יום אחד אני אכתוב ספר, רק שאין לי כרגע על מה, אבל אולי כשאני אהיה גדולה. אחותי הקטנה אמרה שכדאי לי להתחיל לכתוב אפילו קצת, לפחות את מה שעובר עליי כל יום וכאילו כן רעיון טוב אולי אני אפתח בלוג ואכתוב שם הכל ;)

ממשיכה בריצות וגאה בעצמי על השיפור. הרבה יותר כיף לרוץ עם גופיה ומכנסים קצרים כי עם חולצה גדולה וטייץ כל הזמן רציתי להגיד לאנשים שרואים אותי תראו אני אומנם רצה אבל אני ממש כוסית גם מתחת לבגדים ועכשיו פשוט רואים את זה. אחרי הספר הקודם שקראתי לקח לי זמן להחליט מה הספר הבא (=לא היה לי כוח לצאת לספרייה הביתית ולבחור משהו מעניין) והרגשתי פתאום שממש באסה סתם ללכת לישון בלי לקרוא קצת לפני.

אז נכון יש את הבחור שכבר כמעט חצי שנה משגע אותי ולא יוצא לי מהראש? אז לפני כמה שבועות הוא שלח הודעה שבעקבותיה הגיעה ההזדמנות האחרונה שלו ואנחנו מתקדמים בקצב טוב וזה לא בדיוק מערכת יחסים אידיאלית כמו שדמיינתי אבל ממש כיף לנו ביחד והוא חתיך ומקסים ואני בת 20 ומותר לי לעשות דברים גם אם הם לא הכי אידיאליים אז למה לא.

אחד המשפטים הכי יפים ששמעתי מאחד המרצים הכי שנואים "צריך לעצור לרגע לחגוג כי אחר כך אומרים אחר כך ולא עוצרים לשנייה לחגוג" אז הנה כמעט סיימתי סמסטר רביעי וכמעט סיימתי שנה ב' ווהווו

עריכה 30/6 כי יש קצת דברים מעיקים שבא לי להוציא אבל לא בא לי לשלוח לטיוטות ולא לכתוב פוסט חדש-

לפני שנה וחצי ידיד שלי סיפר על מישהי שהוא יצא איתה אבל לא ממש יצא מזה משהו אז הם בעיקרון ידידים אבל הוא קצת היה רוצה יותר מזה, אז כמובן שחיפשתי אותה בפייסבוק שלו וחוץ מזה שהיא מהממת היא כותבת דברים מעניינים מפעם לפעם. אז בגלל שלא נעים מהידיד להוסיף אותה בפייסבוק או לעקוב אחריה, הייתי נכנסת לפרופיל שלה מידי פעם, כשהייתי נזכרת או כשהיא הייתה מופיעה לי איכשהו בפייסבוק. עכשיו ראיתי שהיא התארסה לפני חודש. אני לא מכירה אותה אישית אבל קצת עוקבת אחריה מרחוק כבר שנה וחצי והיא התארסה. שמחה בשבילה וקצת עצובה בשביל הידיד שרצה יותר למרות שהוא בטח כבר התגבר עליה מזמן.

לפני שלוש שנים בערך, ומביך להגיד שזה קרה רק בגיל 17, הבנתי שיש עטלפים שעפים ככה סתם ברחוב, עד אז חשבתי בצורה קצת מגוחכת שהם נמצאים רק במערות ומקומות רחוקים ממני מאד, גיליתי את הדבר הזה בגלל האקס שלי, לא זוכרת איך התחלנו לדבר על זה אבל אחרי שהייתי בשוק הלכתי לשאול את כל החברים שלי וכולם אמרו לי שהם יודעים את זה וזה די ברור. מאז, מפעם לפעם אני רואה עטלפים מתעופפים ברחובות ונזכרת בו, כמעט אין דברים שמזכירים לי אותו כבר, אבל עטלפים כן. איזה מצחיק זה, אה?

לפני חצי שנה חזרתי מהאוניברסיטה בטרמפ עם בחורה חמודה שאני לא מכירה, באותו טרמפ היה גם בחור חתיך שלא הכרתי. לא מזמן גיליתי שהבחורה בהריון ממש מתקדם, לפני חצי שנה היא הייתה ממש בתחילתו, אולי היא אפילו לא ידעה עליו, ותוך חצי שנה החיים שלה ממש השתנו והולכים להשתנות בקרוב מאד, מקווה בשבילה שלטובה ושיהיה לה מדהים. והבחור? אותו אחד שמשגע אותי הלוך וחזור כבר חצי שנה, פעם הולך ופעם חוזר, פעם נעלם ופעם פה. ועכשיו כבר חודש בדיוק שהוא באמת לא נעלם, הוא פה ונחמד לנו ביחד ולפעמים אני ממש שמחה מכל מה שקורה ולפעמים אני מתחילה לאכול סרטים ולהחלץ ולפחד שההתראה שקיבלתי עכשיו בפלאפון זה ממנו שאומר אהה שומעת? בסוף החלטתי שלא. כי זה הגיוני וסביר שיהיה חשש כזה בין כל שני אנשים, אין מה לעשות זה חלק מהחיים וזה משהו שצריך לקחת בחשבון. אבל איתו זה מפחיד אחרת, כי אני יודעת שהוא יודע טוב מאד איך לעשות את זה, איך לחתוך ממני, איך ללכת ממני למרות שאני מקסימה ומהממת וכל מה שאומרים תמיד, יכול להיות שזה אומר משהו שהוא כל פעם חוזר כי זה לא שהוא חתך את זה "בלי להסתכל לאחור" אבל זה מפחיד לדעת שמישהו ויתר עליי בכזאת קלות ועכשיו אני נותנת לו את האפשרות לעשות את זה שוב פעם.