"איזה מזל שעברנו את השבוע הנוראי הזה בלי להתמוטט" אמרה לנו אחת החברות כשישבנו בבית קפה ושתינו קצת קפה (באחד הימים התכוונתי שאני רוצה לקנות בהפסקה קפה קטן ובטעות יצא לי קצת קפה ומאז אנחנו שותות כל פעם קצת קפה, גם כשזה הרבה). 

ופרצנו בצחוק גדול ובבכי ענק חברת ברלין ואני כי אני לא יודעת איך אפשר לקרוא לזה לא להתמוטט.

אם לא לישון במשך שבועיים עד למצב שאני צריכה לקחת טיפות הרגעה לפני השינה ולחטוף התמוטטות עצבים ביום שבת אחרי יום שישי עם המבחן הכי קשה בתואר כשביום ראשון עוד מבחן שלא הספקתי ללמוד אליו, לא נחשב להתמוטט אני לא יודעת מה כן.

קשה להשוות בין תקופות מבחנים אחת לאחרת כי כל פעם מחדש הנוכחית נראית הכי קשה, אבל זה באמת מרגיש שכל תקופת מבחנים יותר קשה מהקודמת. הגעתי אליה עם הרגשת ביטחון שאני כבר יודעת איך ללמוד ומצאתי את פרטנרית הלמידה המושלמת וגם אם אני לא יודעת את החומר בכל הקורסים (או בכלל) אני אדע איך להתכונן כמו שצריך ויהיה בסדר. אבל אז בום.

עברו 6 מבחנים שהיו מסודרים בצורה לא פרופורציונלית בעליל כאשר 4 מבחנים היו תוך 8 ימים, ביום שישי המבחן האחרון. הרגשתי שאני נחנקת. היו לי שבועיים ללמוד לכל המבחנים האלה במקביל והרגשתי שאני קורסת בעומס, לומדת למבחן הכי חשוב ומקנחת בין לבין בסיכומים של המבחנים האחרים. רק רציתי שיגיע יום שישי ואז לקבל כאפה שיש לי מבחן בראשון שהלמידה אליו התחילה בשישי.

בינתיים שני הציונים היחידים שהיו לי הם מעל 80 שזה טוב אבל ההרגשה קצת פושרת. במבחן החשוב מבין השניים שרקתי את החומר מעולה אחרי למידה משמעותית, וזה אחרי קורס שלם שבו נכחתי בכל השיעורים ואפילו סיכמתי אותם מרוב שהיה לי מעניין, ואני לא עושה את זה בשום קורס. ופתאום במבחן קיבלתי כאפה רצינית ובלאק אאוט מטורף שכמעט בכיתי בשירותים בגללו וסיימתי ב80, שזה טוב נכון אבל מבאס שזה רק 80 לקורס שבאמת השקעתי בו מעל ומעבר.

לפני שבוע וחצי סבא רבא שלי נפטר בגיל 95. הוא היה מדהים וחזק, מדבר והולך ומתפקד לגמרי, לא נראה בן יותר מ80, ופתאום הוא נפל ותוך 10 ימים המצב שלו התדרדר, ביקרנו אותו בבית חולים ביום שישי בערב ועמדתי עם דמעות בעיניים כי כאב לי לראות אותו סובל ככה. הקשר שלנו לא היה הכי קרוב כמו עם הסבים האחרים שלי כי הוא לא ידע עברית והידע שלי ברוסית מסתכם בכמה משפטים אבל נורא עצוב לי. נסעתי לשבעה וראיתי שלטי אבל עם השם שלו ונשבר לי הלב. אני חושבת שבחג הבא או בארוחה המשפחתית הבאה בלעדיו יהיה לי ממש קשה, להרגיש את החסרון שלו. נורא קשה לאבד אנשים שאני מאוד אוהבת והם מאוד אוהבים אותי, ללא שום תמורה.

אני מרגישה בתקופה הזאת שאני רודפת אחרי הזמן, לא מצליחה לישון כמו שצריך אבל לא מספיקה לעשות כלום שהוא לא לימודים, לא להפגש עם חברים או לצאת לריצות (שהפסיקו בגלל המחסור בשינה), לא רואה שום סדרה בטלוויזיה והמקסימום זה לראות איזה חצי פרק של משהו מול ארוחת הערב. לא מצליחה לעקוב אחרי פרסומים מפגרים בפייסבוק כי הזמן היחיד שיש לי בפלאפון זה ברכבת בדרך לחברה או בערב כשאני כבר הרוגה מעייפות.

ובאשר לדברים הטובים- קצת לפני סוף הסמסטר היה ריב מפגר עם חברת ברלין, משהו ממש דבילי ולא משמעותי אבל חששתי שזה יעיב על היחסים הטובים שלנו, ובמיוחד חששתי שזה לפני תקופת מבחנים. אבל למזלי זה עבר מהר ולמדנו לכל המבחנים ביחד. אז מה שיכול לקרות כשנפגשים עם מישהו כל יום כל היום מהבוקר עד הלילה זה שבסוף ימאס אחד מהשני אבל לא נמאס לי ממנה בכלל ואני מרגישה שהקשר רק מתחזק למרות הקושי הרב של התקופה הזאת. וגם בימים המעטים שאנחנו לא נפגשות ללמוד אנחנו מדברות בטלפון על הלימודים. מתה כבר שניפגש בשביל לעשות דברים ביחד שהם לא לימודים כמו סתם ללכת לקניון או לבר.

והדבר הכי טוב, אחרי בחור אחד מגעיל במיוחד שחתך את הסיפור בפעם המי יודע כמה (ומאז כבר הציע פעמיים שניפגש שוב ובשתיהן אמרתי לא ולא) הגיח באופן מפתיע ובלתי צפוי בחור מקסים ומתוק שעושה לי פרפרים בבטן וחיוך על הפנים כבר שבועיים, הוא כל מה שרציתי במשך כל כך הרבה זמן ואני מקווה שזה יהיה טוב כמו שזה מסתמן שזה הולך להיות.