אזזזז נגמרה הטירונות בשעה טובהההה! בראשון היה היום שלא היו רכבות, אז נסענו לתל אביב ברכבת ומשם טיולית לבסיס, "בטעות" לקחנו רכבת אחת מאוחרת מידי ואז נאבדנו ולא מצאנו את הטיוליות ועלינו לאוטובוס של 8 כשכביכול ב8 ורבע אנחנו אמורות להיות בבסיס, לקחו אותנו לתחנת רכבת הקרובה ומשם חיכינו לטיולית לבסיס ומפה לשם הגענו לבסיס ב10 ורבע ולא אמרו לנו כלום, הדרך הייתה הכי מצחיקה בעולם ולא הפסקנו להנות מהסיטואציה שאנחנו כל כך מאחרות ולא יגידו לנו כלום. בדרך ראינו בערך מיליון מרכזי קניות ופשוט התפללתי שהאוטובוס יעצור באחד מהם ויגידו לנו לכו תטיילו, זה הגיע למצב שהיה מרכז כזה רק של בנקים וקופות חולים וסופר ופשוט אמרנו טוב אז מצידי ללכת לטייל בסופר שעתיים ולחכות בתור לבנק. הגענו לבסיס והמשכנו בכלום משבוע שעבר. ביום שני הלכנו לעשות מטווחים, סיימתי בשעה טובה ומוצלחת את המטווחים אחרי שעשינו מטווח עם מעצור יזום ולי כמובן היה גם מעצור לא יזום על הדרך. עד שמילאתי את הפנקס קליעה המזורגג הזה הבנתי שזה לא כזה משנה כי עד שאני שוב אהיה בצבא זה כבר לא יהיה תקף. אני חושבת שבאיזשהו מקום זה מגניב, כי הנה עכשיו אני מסוגלת לירות בנשק, אז מה אם אני לא יודעת לעשות את זה ממש טוב או לעשות את זה ממש עצמאית אבל יש איזשהי מסוגלות לזה, וזו יכולת שאין להרבה בנות 19 ברחבי העולם (לעומת הבנות הישראליות). בשאר הזמן הם נזכרו שהמפקדים צריכים לעשות גם מטווחים אז איזה 4 שעות פשוט ישבנו בסככה ולא עשינו כלום, בדרך חזרה במקום לישון דיברתי עם כמה בנות ופשוט לא הפסקנו לצחוק. זכור לי שהיה טקס סיום טירונות אבל אין לי מושג מה עשינו שם, מישהי קיבלה מצטיינת מחלקה אבל ממש לא מגיע לה אז לא משנה. ביום שלישי היינו בתורנות מטבח וגם אז נבחרתי לעבודות רסר, נראה לי שזה בגלל שנרשמתי לחופלת, המסקנה - בכל תורנות מטבח להרשם לחופלת. הפעם הייתה באפסנאות שזה הצצה לעולמם של אנשים שלא עושים כלום ושום דבר בצבא, כל הכבוד להם על היכולת להעביר כל כך הרבה שעות כל יום בעשיית כלום. נתנו לנו הר של מדים למיין למידות וזה בערך כל מה שעשינו, זה כמובן לקח חצי שעה ואז פשוט ישבנו והיינו בפלאפון. התגלגלנו לשחנש אולי הכי כנה שהייתה בטירונות, זה התחיל מזה ששתי הבנות שישבו מולי סיפרו שהן במערכת יחסים של 2-3 שנים ואמרתי שגם אני רוצה להיות במערכת יחסים של 3 שנים ואז מצידן התחילו לצוף כל הבעיות במערכות יחסים כאלה ותיקנתי את עצמי ואמרתי שאני רוצה עכשיו זוגיות כזאת ולא מגיל 16 ועד היום. קינחנו בבורקס בשקם וחזרנו למטבח, איכשהו הגעתי להגשת אוכל שנחשב למשהו קל ולא האמנתי שבאמת אני כזאת מזילסטית. המפקדת לקחה אותי לשיחת סיכום שהייתה ממש עלובה והיא נתנה לי ציונים מעפנים ומאז כבר לא חזרתי לאיפה שהייתי ורק ניסיתי למצוא איך להתחמק ממה שאני אמורה לעשות. לקחתי מעדן מהמקרר והלכתי להפסקה יזומה. איכשהו התגלגלתי לפינוי כלים שזה לא מגעיל כמו שחשבתי אבל לא כיף כי כל הזמן צריך ללכת למדיח. עתודאי אחד שאמר שהוא היה איתי במיון שהיה לפני שנה ומשהו ראה אותי ואמר שאני כל הזמן בתורנות מטבח וזה נכון! ב5 שבועות טירונות הייתי 5 ימים במטבח שזה נחשב המון. אחרי הארוחת ערב היינו עסוקים בפינויים ואיכשהו הגענו למצב ש5 בנות, המפקד ואני לוקחים עגלה ומעמיסים עליה מלא סלטים שלא אכלו ומנסים להגיע איתה לפח, וזה היה קשה, זה היה מהמצבים שאתה פשוט מחזיק את הראש ולא מבין איך הגעת למצב הזה. אחרי כל זה גם היינו צריכים לסדר את החדר אוכל, לשים מפות ולעשות פוליש לסכום למטרה לא ברורה, למחרת הסתבר שזה בגלל יום ספורט של כל המכים שכאילו תכלס מגיע להם כי הם ממש סובלים אבל עדיין זה היה ממש קאדר ב9 כשקמנו באותו יום בפאקינג 3:55 כדי להיות מוכנות ב4:30. יום למחרת היה פשוט יום שלם של ניקיון נשק כדי להחזיר אותו, נשבעת שהנשק לא היה כזה נקי כשאני קיבלתי אותו. כבר ממש נשברתי שם כי לא משנה כמה ניקיתי היו להם הערות ומה להגיד. בסוף לקחו אותו ועל זה נאמר באמת ומכל הלב ברוך שפטרנו. ביום האחרון היה ממש לא מרגש אמרנו ביי ביי למפקדים ולבסיס הכי מגעיל בארץ ואיזה כיף סייימנווו.

אז איך אני מסכמת את החוויה של הטירונות? אני שמחה שעשיתי את זה. אני יודעת שלא הייתה לי ממש ברירה אבל אני עדיין שמחה שעשיתי את זה, יחסית לטירונות 02 היא הייתה קשוחה, גם הבסיס, גם התנאים, גם האורך שלה וגם כל ההפעלות במהלכה. אני גאה בעצמי שעברתי את כל זה, 5 שבועות של שינה באוהל, 3 ימי שטח, בערך אינספור מטווחים, שמירות, תורנות מטבח ועוד הפתעות. אני מרגישה שזה קצת חיבר אותי לצבא, עכשיו אני כבר לא אבודה כשאומרים לי מחלקה או רב"ט ויודעת מה זה אומר. כן עולות פתאום שאלות כמו האם לעשות עתודה זה המסלול הנכון ולמה לא לעשות את השנתיים צבא האלה כמו כולם ואז להמשיך בחיי, אבל אני מבינה כמה המוח שלי התנוון בחודש הזה וכמה אנשים חסרי תפקיד משמעותי יש בצבא שזה רק גורם לי לרצות לבוא ובאמת לתרום ולעשות שירות משמעותי, ועכשיו התפקיד של האפסנאים ועובדי רסר ועוד מלא אנשים חסרי עבודה אמיתית מתקשרים לי לאמרה הזאת שאני משננת לעצמי מימי הצו הראשון, אני באמת רוצה לעשות תפקיד משמעותי שיעזור ולא רק יעביר לי את הימים. 

הלכתי על המסלול של העתודה וחתמתי קבע לא רק כי תואר נשמע לי כיף, עשיתי את זה בין היתר כי אני צהובה מגעילה ואני רוצה להיות בצבא, אבל בחמישה שבועות של טירונות אפסו כל כוחותיי והפכתי לדבר הכי אפור ומריר בעולם. כל פעם שטיפת צהיבות דבקה בי והתחלתי לסדר בנות בח' מדוגמת נזכרתי שפשוט לא אכפת לי וצחקתי על עצמי שניסיתי. אני מקווה שהניסיון הצבאי הבא שלי יהיה יותר מזהיר ויחזיר בי קצת מהרצון להיות בצבא.

אנקדוטה יפה שלא כתבתי בשבוע שעבר, כשהיינו בירושלים המדריך אמר לנו בסוף שירושלים היא קצת כמו משל לצבא ולחיים עצמם, יש בה הכל מהכל ויש הרבה רובדים ועומקים ויש שאיפה להתגבר על כל השסעים ולחבר בין כל החלקים בשאיפה שהכל יהיה שלם ומושלם. אבל בסופו של יום צריך לזכור שכולנו רק פרופיל 97, אף אחד לא מושלם. באמת שזה היה יותר יפה אבל הסוף הוא זה שמהדהד, לא לשכוח בסוף כולנו רק 97 ושזה בסדר, כי פה אין 100 וכנראה שגם בחיים עצמם לא.

האמת שיש עוד פוסט ממש ארוך לכתוב אבל הקטע הזה גם ככה נגרר כבר יותר מידי זמן אז המשך יבוא וכו

אז שבוע נוסף עבר מהטירונות, היה הרבה יותר טוב מהשבועות הראשונים, אני אנסה להזכר במה שהיה.

ביום ראשון ברינה ושמחה הגענו לבסיס (לא), בדרך לשם ישב לידי חייל חתיך עם קעקוע של אריה על הזרוע שגם הוא טירון בבסיס שלי כך שהוא כנראה קטן ממני בשנה, אבל הפכתי למטרת חיי לחפש חייל עם קעקוע של אריה, מצאתי אותו כבר בראשון בצהריים ומאז כל הזמן ראיתי אותו שוב. לא היה לו אכפת, לא נורא, העיקר שיש לי תעסוקה. ביום ראשון עשינו הרבה כלום ואז איכשהו הותנדבתי לתורנות מטבח, קצת התבאסתי אבל סך הכל היה מצחיק והיו הרבה קטעים הזויים, מישהו בא אליי ושאל אם הוא יכול לשיר לי ואז הוא שר משהו על מלחמה, מישהו שאל אותי אם בקורנפלקס יש את מה שמדברים עליו בחדשות וחצי שעה התלבט אם לקחת או לא. הייתי שם עם מישהי מהמחלקה ופשוט התחלנו להמציא שמות לאנשים. הבאסה שפספסתי מדס ודווקא במדס הזה הם רצו ק"מ והרבה זמן לא רצתי אז חבל שאת זה פספסתי. ביום שני התעוררתי חולה, נסענו לירושלים על מדים, עם נשק ומחסנית. הסיור היה דווקא ממש נחמד, היה מדריך מצחיק והייתה אווירה נחמדה, כן רציני והכל אבל כן מצחיק ומשחרר ובלי לצרוח כן המפקדת 30 שניות. היה ממש מגניב לראות תגובות של אנשים ברחוב, צעקו לנו יחי צהל וכל הכבוד לחיילים וילדים הסתכלו עלינו. ממש מרגש. כאילו אנחנו לא עתודאיות בטירונות 02 ועוד שבוע אני חוזרת לחיי הסטודנטיאלים. ביום שלישי מרחנו חצי יום ואחרי הצהריים נסענו למטווחים שהפעם לא היו גרועים! בעמידה היה לי 6/9, בשכיבה 3/6 ובכריעה 4/9 כשהכל זה התקלות בשביל להפוך את העניין ליותר מעניין (לא) והייתה לנו ארוחת ערב על הרצפה שם, ממש הזכיר לי למה שנאתי את השטח. ברביעי הייתה תורנות מטבח לכל היום, ירדנו לחצי ב', באנו עם אנרגיות ואז קוראים לי בשם ושולחים אותי לעבודות רסר, ממש התעצבנתי וביקשתי איזה 3 פעמים לחזור למטבח ואמרו לי שאי אפשר. הייתי שם מ9 עד 16 וכל מה שעשיתי היה לגרוף עלים במשך שעה לא רצופה, נתנו לי שעתיים הפסקה עם זמן שקם ועוד 3 שעות ישבנו על הספסל ולא עשינו כלוםםם, היה מקסים. אחרי זה הלכנו לאכול טוסט בשקם ובאנו לעזור במטבח. הייתי בטוחה שיטחנו אותי כי לא עשיתי כלום כל היום, אבל השאירו אותי בהגשת אוכל וזה פשוט היה הכי מצחיק וקל בעולם. חברה שלי צחקה עליי שאיכשהו אני כל הזמן עוקצת. בחמישי היו לנו מבחנים, החלק הכי קשה במבחן העיוני (זה מבחן תיאורטי? לא, זה עיוני) היה להבין מה היינו אמורים ללמוד ומה לא. פירקתי את הנשק ממש טוב, המצאתי משהו עם הקשר ובעזרה ראשונה צלחתי גם איכשהו, זה היה ממש שטות. באותו יום היה לנו גם את הסוציומטרי שלא הבנתי מה נסגר כי כולנו עתידות להיות קצינות. ישבתי ליד חברה די טובה שלי וראיתי שהיא מתלבטת הרבה את מי לכתוב בתור קצינה לעתיד (היינו צריכים 7) ועד שהפסקתי להציץ לה היא לא כתבה אותי, קצת נעלבתי כי כתבתי אותה גם בקצינה וגם בחברה והיא לא כתבה אותי בשניהם. הייתי די נאמנה לאוהל שלנו ופשוט כתבתי 6 בנות מהאוהל ועוד מישהי שגרה בעיר שלי ולא ייחסתי לזה יותר מידי מחשבה. הייתי בבאסה קצת אחרי זה כי חששתי שלא כתבו אותי אבל אז הבסטירונות שלי אמרה שברור שהיא כתבה אותי בשניהם, ועוד מישהי אמרה שהיא כתבה אותי בשניהם ועוד שתי בנות אמרו שכתבו אותי בקצינה ואמרו לי שעוד מישהי שבכלל לא חשבתי לכתוב עליה כתבה אותי. בקיצור יש לי איזה 5 קולות וכבר פחות התבאסתי וגם כי חלאס אני בטוח אהיה קצינה. עוד משהו זה שהיינו צריכים לתאר במילה אחת את כל בנות הצוות, עשינו את זה די במשותף וכולן החליטו שהמילה שמתארת אותי היא מצחיקה, שזה מילה טובה בסך הכל, העיקר שזה לא אחראית על מישהי לחוצה או רגישה על מישהי מעצבנת וחופרת וקרזיונית. בערב היו תרומות דם אבל לא יכולתי לתרום מכל כך הרבה סיבות (פחות מ50 קילו, חוסר ברזל ועצם העובדה שאני חולה כרגע) והיו צריכים כמה בנות שיסדרו אחרי זה בחדר, חיכינו שעה(!) ואז שחררו אותנו ולא סידרנו כלום ואמרו לנו להתעורר חצי שעה אחרי כולם ולא ללכת למסדר בוקר שזה ממש מושלם כי אני שונאת מסדרי בוקר. ישב איתנו מתנדב חתיך במדא שלא יכול להתגייס לצבא, הוא שאל אותנו כמה שאלות על הצבא ובעודנו מדברים הייתה פלוגת בנים שהקריאה זמנים וצעקה כן המפקדת ממש לידנו ואז הבנו כמה זה מגוחך וטיפשי. הכל זה שטות אחת גדולה וטיפשית.

פתאום כשאני לא בחיים האמיתיים אני מתגעגעת לדברים הזויים, נהייתי קרניבורית, אני אוכלת מלא בשר בסופש כי אין לי בכלל בשר אכיל בבסיס, וזה מוזר כי ביומיום אני בקושי בקושי אוכלת בשר. אני כמהה בטירוף לקפה שזה משהו שאני שותה לפעמים אבל מעולם לא היה לי חשק מטורף לקפה ועכשיו בסופש שתיתי כבר 3. והכי חשוב אולי, גיליתי שאני מתגעגעת לבית שלי. לא חשבתי שאני כזאת לחוצת בית אבל מסתבר שאני לחוצת בית. אין יום שאני לא מדברת עם ההורים שלי, אין בוקר שאני לא רוצה לחזור כבר הביתה, יש אינסוף דברים שאני מתגעגעת אליהם החל מללכת לארון שלי ולקחת סווצ'רט כשקר לי או בכללי לישון בחדר ולישון לבד ושתהיה לי פרטיות ושיהיו אנשים שידאגו לי.

נסעתי לשופינג עם אמא שזה ממש כיף כי הטעם שלי בבגדים הוא מעבר לחולצה ומכנס באותו צבע שגדולים עליי וללבוש את זה כל היום כל יום. קניתי 3 שמלות - אחת סגולה עם גב פתוח, אחת אפורה כהה צמודה ואחת מנומרת, חולצה ורודה כהה ושתי חזיות לבגד ים (לאחד כבר יש לי תחתון ולשני תחתון שחור) וקניתי סירופ לגרון וסוכריות מציצה לגרון כי כואב לי הגרון ואני חולה כבר שבוע. אחרי הקניות רציתי ללכת לשירותים ופתאום אני רואה מישהי שנראית ממש כמו המ"מ שלי ואני כזה אומייגד זאת המ"מ, היא שאלה אותי מה שלומי ובדיוק באותו רגע אמרתי לה שלום המ"מ כי לא ידעתי מה לומר. אחרי זה כמובן סיפרתי לקבוצה של המחלקה וכולן התרגשו, שאלתי את אמא שלי איך היא נראית, והיא אמרה שכמוני - גם היא הולכת בשבת בבוקר לקניות עם אמא שלה, ואז הבנתי שהיא גם בן אדם, בן אדם רע אבל בן אדם. סתם, אני מעריכה את כל המפקדים בתור בני אדם בני 19, כי הם בני גילי ועושים את הטירונות המסריחה הזאת שוב ושוב וזה לא קל והם לא יכולים להתלונן, אני פחות מעריכה אותם בתור מפקדים כי אני מרגישה ממש חוסר אכפתיות מהם וגם בדברים שהם כן יכולים לעזור לנו הם לא עוזרים (נגיד לתת לי מים רותחים!).

מחר אין רכבות וזה פשוט מקסים כי במקום לנסוע שעה ברכבת אני צריכה להגיע לתל אביב ומשם לקחת קו שנוסע במשך שעה וחצי, כמובן בהנחה ויהיה לי מקום באוטובוס הזה כי יש עוד 1000 אנשים כמוני שצריכים להגיע לבסיס ויש באוטובוס 50 מקומות. יהיה כיף וקסום זה בטוח.