עבר חודש שבו לא כתבתי בכלל בבלוג, ממש ניסיתי והכנתי פוסט בטיוטות ורציתי לפרסם אותו ביום האחרון של החודש אבל הימים עברו והגענו לשני שליש מחודש ספטמבר ועדיין לא נכתב הפוסט. זה לא בהכרח כי קורים דברים רעים או דברים טובים, זה גם וגם וגם קצת אדישות ועייפות ואני זקוקה לחופש ולמנוחה לאגירת כוחות.

בשעה טובה ומוצלחת סיימתי רשמית את שנה ב' עם הגשת העבודה האחרונה והמעיקה להחריד ועם קבלת כל הציונים של מועדי א'. נתחיל בציון של הקורס הכי קשה ומעיק שהיה לי בתואר, לא חושבת שיש קורס שהשקעתי והתאמצתי בו יותר ממנו, יחס ההשקעה לתוצאה היה הפוך בצורה נוראית וסיימתי את הקורס עם 70 ופשוט מודה שסיימתי עם זה, ביום של המועד ב' הייתי מאושרת שלא חשבתי בכלל לעשות את זה כי המוטו שלי היה "לא עושה מועד ב' בעד שלום" ושאלוהים יעזור לכל המשוגעים שכן. בשלושה מבחנים קיבלתי 80-85, משניים אני מרוצה כי הלמידה שלי לכל אחד מהם הייתה יום וחצי ולא ציפיתי לנקודה יותר מ80, מהשלישי התאכזבתי כי זה אחד הקורסים שהכי אהבתי בתואר והשקעתי בו אבל במבחן היה לי בלאק אאוט מוזר ויצאתי ממנו חצי בוכה. בעוד שני מבחנים קיבלתי 92 ו95 וזה עשה אותי לגמרי מאושרת. אחד מהם זה הציון האחרון שהגיע והשני זה ציון שהועלה בו הבונוס הרבה אחרי המבחן והרגשתי מבואסת מזה שלא יצא לי קורס מעולה של 90+ בסמסטר הזה. שני המבחנים היו שינון מטורף של החומר אחרי הבנה לא פשוטה ואני חייבת לציין שידעתי את החומר בצורה מדהימה בשניהם והציונים מגיעים לי לגמרי בזכות.

לא מאמינה שסיימתי שנה ב', נראה לי הזוי ולא הגיוני שאני עוד שנייה בשנה ג'. זוכרת את עצמי הולכת לכיתה ג', הזמן טס. שנה ב' הייתה די נוראית. סמסטר א' היה מזעזע ברמות הזויות, בסמסטר ב' זה השתפר משמעותית אבל אין מה להשוות אותה לשנה א' החלומית. מקווה ששנה ג' תהיה טובה ומשמעותית ובעיקר שתגיע בעוד הרבה זמן כי עוד לא התאוששתי מהשנה הזאת.

רציתי למצוא עבודה לאחרי שיגמרו המבחנים, גם כי חופש זה כיף אבל כמה חופש אפשר וגם כי אני ממש צריכה כסף. האמת שלא חיפשתי יותר מידי כי פחדתי שאני לא אמצא ובפוקס מטורף, 8 דקות אחרי שהתקשרו אליי מחנות בקניון ואמרו לי שאני לא מתאימה לעבודה כי רוצים התחייבות לשנה של 4 משמרות בשבוע, 9 שעות כל אחת (איזה הגזמה מה נסגר), קיבלתי טלפון שרוצים שאני אתחיל עבודה מיידית לחודש במקום לשבוע כמו שהיה אמור להיות בהתחלה. העבודה בבסיסה לא קשה- מענה טלפוני. זהו, פשוט. הבעיה שזה לא כזה פשוט. הימים הראשונים היו ממש נחמדים, בעיקר כי היו יחסית קצת שיחות והיו הרבה אנשים נחמדים. מי שהתחברתי אליה מהרגע הראשון והיינו כל הזמן צמודות בעבודה ובהפסקות זאת בחורה שבפוקס מטורף גם קוראים לה כמוני והיא ממש מקסימה. נהייתה לנו אחוות סטודנטים כזאת, עוד מישהו ממש מצחיק ומקסים ועוד בחורה חמודה ועוד שתי בנות קצת מעופפות שעזבו למרות שהן לא עשו כלום כל היום ועוד שלושה שהכרתי רק לכמה ימים כשהם עזבו הם אמרו לי חיים שלי/יא קסם/ בהצלחה בהמשך/ תפציצי וזה היה ממש כיף לשמוע דברים כאלה מאנשים שהכרתי גם אם זה רק לכמה ימים. אחרי זה נהיה יותר קשה בגלל עומס מטורף של שיחות, וגם כשאני עונה לשיחה יש רעש כל כך נוראי שאני פשוט לא שומעת כלום ונראה לי שהתחרשתי קצת. היו כמה ימים יותר עמוסים שבהם הגיעו הרבה אנשים חדשים, שהתחברתי גם לחלק מהם ואז גם הם עזבו. בסוף כל השיחות נהיו רק תלונות ושיחות גועל של למה נגמר מה שרצינו (כי אתם מפגרים והייתם צריכים להזמין לפני חודש כשנפתחה ההרשמה) ולפני יומיים היה היום האחרון שלי כי העבודה לא מספיק טובה כשל עצמה אלא האנשים שמסביב עושים את העבודה וכל האנשים עזבו, וגם כי ביחס של צריכה את הכסף לסובלת בעבודה אני כבר יותר סובלת וזה לא שווה את זה.

הרבה זמן לא עבדתי, לפני כמעט שנה עבדתי במשהו של כמה ימים באוניברסיטה ולפני זה עבדתי רק לפני שנתיים בג'וב חיי ובתור מזכירה. העבודה הזאת הזכירה לי כמה דברים על עצמי ובכלל- אני פשוט מקסימה, בחיי! מלא אנשים אומרים לי בשיחות תודה על הסבלנות ותודה שאני נחמדה ואדיבה וזה כל כך מובן מאליו בשבילי, לא רק כי זה התפקיד, זה באמת מי שאני ואני לא צריכה להתאמץ מידי בשביל זה, אפילו הייתה לי שיחה אחת עם מישהו שהוא עורך דין וסיפרתי לו שאני סטודנטית למשפטים ובסוף השיחה הוא אמר לי שממש עזרתי לו ושאם אני צריכה התמחות שאני אדבר איתו. כן יש אנשים מפגרים ואנשים חסרי סבלנות ומגעילים אבל כאלה יש בכל מקום אין מה לעשות. נזכרתי גם שנורא קל לי להתחבר לאנשים, החל מחיוך או היי במסדרון ועד שחנ"שים וצחוקים כל היום במוקד, אני חושבת שכמעט כולם שם מכירים אותי, ומישהו אפילו התחיל איתי (ועוד אחד כזה שלא דיברתי איתו בכלל) והיו המון אנשים (לפחות 5) שפתאום הייתה לי איתם שיחה מפתיעה של מעבר להיי איך קוראים לך ביי, בצורה ממש מפתיעה, וזה כיף להזכר שאני יכולה להתחבר לאנשים כל כך בקלות. וגם נזכרתי כמו בעבודה שלי בתור מזכירה, שחבל שאני עושה דברים שאין להם באמת משמעות, אני צוחקת שאיזה יופי שעזרתי לכל כך הרבה אנשים להגשים את הייעוד שלהם היום ושאני רוכשת כלים לחיים בעבודה הזאת אבל חוץ מכאבי ראש והתחרשות כללית אין בה שום דבר מועיל ממש, מקווה ומאמינה בכל ליבי שבעבודה האמיתית שלי יהיה לי סיפוק, הנאה ולמידה כל הזמן. 

בחודש האחרון היה ה-1 בספטמבר, וזה עדיין יום לציון בשבילי, ה1 בספטמבר השלישי מחוץ למערכת החינוך. ביום הראשון הייתי בדיכאון, זוכרת איך בכיתי בלילה שאני רוצה לחזור לתיכון כי זה מרגיש שהחיים שלי מתפרקים, כל החברים שלי מתגייסים או עושים דברים ואני לא יודעת מה קורה איתי, זה היה משבר רגעי שהשתפר בדיוק ב20 בספטמבר לפני שנתיים כשהודיעו לי שהתקבלתי ללימודים. לפני שנה מצבי היה הרבה יותר טוב באופן כללי אבל בצורה נקודתית על הפנים. הייתי בטירונות, מסריחה ועצובה אבל מודה ושמחה על החיים שלי שמחוץ לטירונות. והחודש הזה היה לי 1 בספטמבר נהדר, הייתי בעבודה בבוקר, אחרי זה הלכתי לארוחת צהריים עם החברה הכי טובה שלי מזה 6 שנים ובערב נפגשתי עם החבר המקסים שלי. הרגשתי שזה ה1 בספטמבר שהייתי מאחלת לעצמי לכל השנים שיבואו, להיות במקום שטוב לי גם באופן כללי וגם באותו יום ספציפית. מתפללת לאלוהים שזה יהיה עם אותה חברה הכי טובה ועם אותו חבר מקסים, אמן.

אחרי שסידרתי את היומן וכתבתי כל מה שעשיתי ביום האחרון- במקום הראשון יצא עבודה ווהו הידד לי, במקום השני החבר, אחרי זה ציינתי שנפגשתי עם בסטי, עם בסטי בן, עם חברת ברלין, עם העתודאית ופעמיים עם שתיהן ביחד ועם הבלוגרית האהובה עליי שאין סיכוי שכבר קוראת פה. בדירוג של פחות מהמצופה כתבתי את הריצות ואת ההתנדבויות. היו כמה אנשים שחשבתי שאני אפגש איתם, ובכנות חשבתי שאפגש קצת יותר עם חלק מהחברים המצוינים לעיל וזה לא יצא, אבל יש לי עוד חודש של חופש לתקן את המצב. 

מישהי שאני בהחלט לא מצטערת שלא פגשתי היא חברה שהחליטה להתקשר אחרי ים זמן שלא דיברנו בטענה שזה בסדר שלא דיברנו שנתיים אבל זה שיש לי חבר חדש זה ממש קו אדום לא לספר לבסטי שלך מכיתה ט' (ובכיתה ט' בלבד). לדעתי זה דוחה שהיא התקשרה רק בשביל זה, ולמרות שידעתי מתחילת השיחה שזאת המטרה שלה ניסיתי לווסת את השיחה לכיוונים אחרים. לא נתתי לה להנות וסיפרתי לה את הפרטים היבשים ביותר, לא מגיע לה לדעת עוד. זאת הייתה השיחה הכי צבועה ודוחה שניהלתי, היא אמרה שהיא חשבה שנשמור על קשר יותר טוב ובלב אמרתי לעצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להפסיק להיות איתה בקשר בגלל שהיא לא באמת חברה והיא בן אדם אגואיסט שאני לא מופתעת בכלל. היא סגרה את העניין בזה שאנחנו בשלבים שונים בחיים כי אני סטודנטית והיא חיילת. מזל שאין לי קשר עם בסטי או חברים אחרים שהם חיילים, או חבר שלי שבכלל עובד, או עם ההורים שלי נגיד שהם מזמן מזמן לא סטודנטים.

ואם אף פעם אין זמן לאהבה חדשה, כזאת שמכאיבה בלחיים מרוב חיוך וממלאת את הלב, תקופת מבחנים היא בטוח לא אחת כזאת. אבל וואו כל כך הרבה זמן שזה לא קרה, באמת ומכל הלב ובשיא הכנות, והנה זה בא וזה מדהים ומרגש וכל הודעה וכל שיחה וכל פגישה מקפיצה לי את הלב. כל נשיקה מעלה חיוך על הפנים, כל חיבוק מרגיש שלם שוב וזה כיף, זה כיף, זה כיף. כבר שכחתי מה זה ללכת לישון עם חיוך, שכחתי איך זה להתעורר בבוקר, להזכר בבן אדם מסויים ולהרגיש שלווה כזאת שהוא חלק מחיי. להתרגש מכל הודעה, אפילו אם ציפיתי לה. לשלוח הודעה או תמונה עם כל מחשבה טיפשית שיש לי להגיד. שכחתי מה זה להרגיש מוערכת, להרגיש שמתייחסים אליי כמו שמגיע לי. מישהו שרוצה לדבר איתי כל יום ולשמוע איך עברה עליי גם השעה האחרונה מאז שדיברנו, לאסוף אותי מהבית ולחבק אותי ולא לרצות לעזוב.

בכל פעם שאני יוצאת מהבית, אפילו אם זה ללילה אחד ואפילו אם זה מקום שמאד כיף לי בו, אני מרגישה צורך לחזור לחדר שלי ולמיטה שלי, לא משנה בכמה מיטות ישנתי ולצד מי זה היה. רק איתו זה שונה, כשאני חוזרת הביתה אחרי שאני ישנה אצלו אני מתבאסת מזה שאני אקום בבוקר למחרת ולא אראה אותו במיטה לידי. השינה שלנו עדיין לא ממש מסונכרנת ואנחנו מתעוררים די מוקדם ולא מצליחים לחזור לישון, ועדיין זה כל כך שווה את זה, שווה לקום בשבת ב7 בבוקר אם זה אומר שאני רואה אותו ישן לידי ואז הוא מתעורר גם ופותח את הזרועות כדי שאני אוכל לישון איתו בחיבוק.

ופתאום הכל מתרחב, זה לא שלפני שהכרתי אותו לא היה ריק של זמן, לא היו ימים ושבועות שבהם ישבתי ולא עשיתי כלום, שלא נפגשתי עם חברים או לא יצאתי. ופתאום הוא נכנס לחיים ואני רוצה לבלות את כל הזמן שלי איתו, כל סופ"ש ולפחות עוד יום באמצע השבוע, כל ערב שיחת טלפון, ואני תוהה איך מילאתי את כל הזמן לפני שהוא בא וכמה נהדר שהוא תופס כל כך הרבה זמן בשבוע שלי ובלב.

אני מאוהבת בו ממש, אני נהנית מהשיחות איתו ומהזמן המשותף שלנו ביחד, אני מתחילה להתגעגע גם אם נפגשנו אתמול ואני נמשכת אליו בטירוף. והחלק הכי הכי טוב שזה ממש הדדי. הוא אומר לי 10 פעם ביום שאני יפה ומדהימה ושהוא אוהב אותי, וככה זה צריך להיות, זאת המשמעות של מערכת יחסים, אחרת מה זה שווה?

ראש השנה הגיע ואני יודעת שהארוחה תהיה קצת כואבת לי סבא רבא שלי לא יהיה בה ולא שזה חדש אבל גם סבתא שלי אהובתי לא תהיה שם וכמות האנשים שחסרים לי פתאום נראית לא הגיונית. אבל הכל בסדר כי יש לי משפחה נהדרת ויש לי חברים נהדרים וזה חשוב לא פחות והכל יהיה בסדר.

שנת תשע"ז הייתה טובה. אומנם שנה ב' הייתה קשוחה והרגשתי קצת התרחקות מאנשים בלימודים, בשורה התחתונה אני יכולה לסמן וי על כל מה שסימנתי לעצמי- השנה הייתה שונה, נפגשתי עם הרבה חברים, נהגתי הרבה באוטו (יותר מידי), שתיתי הרבה בירות ונכנס לי בחור חדש ומדהים לחיים.

אני מאחלת לעצמי ששנה הבאה תהיה אפילו יותר טובה, שונה, מלאה בהגשמה עצמית, מלאה בכיף והנאה, לקחת הכל בצורה יותר רגועה. להמשיך להפציץ בלימודים, להמשיך להיפגש עם חברים, להמשיך לרוץ, להמשיך להתנדב, להמשיך להנות, ולהמשיך לאהוב מכל הלב (ואמן שהבחור לצידי יחגוג איתי את השנה החדשה גם בשנה הבאה).