הוא שם את היד שלו על שלי ונתן לחיצה קטנה, כאילו אומר "תרגעי,
את שלי, אני מחזיק אותך"
ולרגע האמנתי.
-
הוא לא מהטיפוסים שידברו יותר מידי, כי אף פעם לא יהיה מספיק מילים
שיתארו את מה שהוא מרגיש. 1.84 של אצילות, של כישרון טהור ושל אהבה. 1.84 שנכנסו
יום אחד בדלת שלי ומאז סירבו לצאת. כי היד שלי מתאימה ליד שלו ולשנינו זה מספיק.
כשהוא ישן ואני בלילות הקרים מחפשת מה לכתוב, אני מעיפה מבט קטן, לא
ארוך, מהפחד שזה יגרום לו להתעורר. מסתכלת על הנשימות הכבדות עם הפה החצי פתוח,
כמה פשוט בן אדם יכול להיות? כמה נכון בן אדם אחד יכול להיות?
ובא לי לצעוק פתאום, בא לי להביא לו את היד שלי בחזרה, בא לי שהוא
יביא לי השראה, בא לי לקחת פנס ולהאיר על העיניים הירוקות. שיסתכל, שישתגע איתי
ביחד. שיכתוב משהו עליי, שיבדוק אם כתבתי עליו. שיאהב אותי לשנייה נוספת, שיזרוק
את המחשב ויצווה עליי לישון איתו ביחד. בא לי שיגיד עם העיניים והידיים ויצעק בלי
קול, בא לי שיאהב כמו שרק הוא יודע, בעזרת כישרון שמוגבל רק לו.
ובלילות האלה אני מרגישה את אותה נערה שלא אהבו אותה מספיק חוזרת לכמה
שניות להציץ עליו גם, תוהה איך הוא נשאר דווקא איתה, איך הוא נשאר בבית שלה, איך
בכל גובהו המפואר הוא בחר בה. אף אחד לא בחר בה קודם, רק הוא. 1.84, עיניים
ירוקות, מילים מעטות אבל יפות, הוא בחר בה.
אני משכיבה אותה לישון ומחייכת לעצמי. הוא כאן, הוא נשאר והוא איתי.
הוא לא בחר בילדה המפוחדת, הוא בחר בי שאני גם קצת היא, אבל הרבה אני.
ובזמן שאני כותבת על השדים הכי כמוסים של הלב המשתולל שלי, בזמן שאני
כותבת על העבר שבנה אותי והעתיד הלא ידוע, בזמן הזה הוא מתעורר לרגע ומסתכל עליי.
סוגר את המחשב בעדינות ומוצא לשנייה את היד שלי.
ואני לא צריכה שהוא יגיד לי שום דבר, אני בשנייה מוצאת את עצמי קרובה
אליו, נושמת את הריח המוכר והממכר ולומדת את קצב הנשימות שלו מחדש.
אני מצטרפת לילדה המפוחדת שהייתי וביחד אנחנו נרדמות ליד 1.84 של אהבה
טהורה שמשום מה בחרה בנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
