| 9/2011
איכשהו, היא מרגישה לי אני.
היא היתה זוהרת. עיניה היו כצבעם של המים בשעת השקיעה, שערה השחור פחם גלש לכתפיה ומבטה היה סוער, חייתי כמעט.קראו לה תמר.
היא הושיטה ידה אל המים, לקחה את הדלי שזה עתה מילאה מן הנהר והחלה לחזור אל ביתה כשהיא נושאת אותו על ראשה, מזמזמת לציפורים שיר נוגה, והם כמו מלווים אותה בדממה, בחושך.
הא לא רצתה לחזור הביתה. לתוך האוויר העומד הזה, אל המבט הקר של אמא, המרתיע, הסימן שאלה הזה בעיניה, ׳מה היא עושה שם עדיין?׳ והנוקשות של אביה, הטירוף והצעקות כשחזר שיכור הביתה. משפחה הם קראו לזה.לחבורת אנשים האלה שלא ברור מה בדיוק מקשר בינהם, ״ישנם מצבים בהם איש איש לנפשו״. איש איש לנפשו.
היא הלכה לעשות את דרכה על דרך החצץ שפסעה בה יום יום מילדותה, הרוח מנופפת בשערה הגלי. יללות בכי של תנים נשמעו מן היער הסמוך.
פתאום נשמעה צרחה מקפיאת דם, איך ברגע האוויר החל לגעוש סביב, כמו מערבולת, השלווה הרגעית התנפצה במהירות כ״כ. היא שמעה את הלמות פרסות הסוסים על האדמה, האדמה רועדת, בוערת.
מבטה נינעץ באוויר, מבועת. זה קרה. הם פה.
הדלי נשמט מידיה ונשפך על בגדיה, היא נתנה מבט אחרון אל הכפר בו נולדה, בו גדלה, והחלה לרוץ לאחור.
האש דלקה אחריה, קוראת לה, מלחשת, מאיימת.
חיצים עפו לידה מכל עבר, בלית ברירה חמקה אל היער העבות, המאיים.
רגליה היחפות היכו על האדמה חרושת התלמים, ידיה נתקלות בענפים, נשרטות.
היא רצה בטרוף שהאימה מביאה איתה, בלי מחשבה בלי הכרה, רק האור של האש האוחזת בעצים מדרבנת אותה.
גיצים עפו באוויר, היא קלטה לפתע שהיא הולכת ונלכדת במעגל של אש, וכבר הריחה את ריח המים של הנהר הקרוב כ״כ, אך הדרך אליו מוקפת בלהבות.
היא המשיכה לרוץ, בלי לראות, עוורת, חותרת אחרי החושך.
נס הזדמן לה, ואפילו שרצה בלי כיוון הגיע לצוק שמתחתיו היה הנהר. היא הביטה מאחוריה, הלהבות משתקפות בעיניה הסתכלה על מי הנהר הגועשים וקפצה.
ראש מבצבץ מהמים, נשימה עמוקה, והיא מתחילה להסחף, מנסה לשמור על ראשה מעל המים.לקח לה זמן שהצליחה להאחז במשו, סלע גדול, היא עלתה עליו מתנשפת, מותשת, הניחה את ראשה עצמה את עיניה. דממה. השקט שאחרי הסערה. עטלפים שטים על האוויר, שולחים קריאותיהם לכל עבר, עיניהם של ציפורי הלילה המחפשות אחר טרפם ננעצו בה באפלה, העייפות הכריעה אותה.
| |
| כינוי:
in my recovery בת: 29
מצב רוח כרגע:  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
