I'm just thinking out loud

   " כי אני יודעת לבעוט.

    כי אני כבר לא כמוך,

אני לא סופרת אף אחד."

ובכל זאת...

    בכל זאת אני נשארת לכודה כאן

    ואין לי את האומץ לפרוץ את החומה שסביבי

    המחנק סביב גרוני

ואין על מי לחלום,

   אין את מי לרצות

על מי לבכות, אל מי לצרוח,

עם מי לברוח.

להתנתק מהכל, רק אני והוא

                       אני ואתה

                            אתה ואני.

לרוץ איתך בגשם,

לשכוח מהכל, לשכוח איך קוראים לי,

מאין באתי

ולאן אני הולכת?

להתגלגל איתך על הרצפה

להסתכל בעיניים

ולראות שם משהו,

       משהו אמיתי,

               אולי...

אותי?

להרגיש את זה, כמו שזה בסרטים,

כמו שיש רק באגדות,

אהבה כזאת, חזקה, עמוקה, אמיתית.

ושאתה תהיה הכל,

          ושאני אהיה הכל, בשבילך.

ששנינו נהיה אותו אחד.

            זה מה שמשלים לשלם.

אני רק רסיס,

בלעדיך.

אני רוצה להאמין שזה קיים,

שהיכן שהוא, באיזשהו מקום בעולם

נמצא הרסיס השני שלי.

ולא יודעת איך,

           להאמין באהבה.

ובכל זאת, במקום פנימי אצלי

נשארת פנטזיה

דמות בלי פנים.

בלי תקוה, בלי אמונה

פשוט פנטזיה

שיש עוד סיכוי אחד

לא ה ב ה