אני לא מכירה אותך, והרבה מהם גם כן לא.
אין לי מושג מה אתה חושב מה אתה מרגיש איך אתה שותה את הקפה בבוקר ועל איזה צד אתה הולך לישון,
וגם הם לא.
ובכל זאת, אני יושבת כל היום מאזינה לרדיו מציצה בynet, מקבלת שיחות עדכונים מכולם, ומעבירה את אותו הדבר בחזרה.
כי איכפת לי.
ואיכפת גם להם
גלעד, איכפת ממך.
ספרו לי כשישראל תשחרר עוד רוצחים תמורת החייל החטוף הבא,
כשאני אתחיל להתקשר לכל המשפחה והחברות כשאני אשמע על האוטובוס הבא שיתפוצץ בירושלים, בהנחה שאני לא אהיה בו בעצמי.
אבל עד אז....
גלעד, ברוך שובך הביתה!!
לראות את החיוך על הפנים של כולם, את החיוך שלך,
ולדעת, ששם לא רחוק, משפחה מתאחדת אחרי 5 שנים ו4 חודשים
לדעת ששם, לא רחוק, מישהו נחשף שוב לאור השמש, לנוף הזה המוכר של הארץ בו גדל,
רואה חיוכים, פנים, פתאום יש עם מי לדבר,
שהיה מי שחיכה, מי שלא וויתר אף פעם,
שנשאר שם בשבילך, גם כשלא ידע אם אתה עוד שם,
אם אתה קיים.
אני לא יכולה, לא יכולה להגן על המשפחה שלי, על האנשים שיקרים לי, על האנשים שאני מכירה, על בני עמי,
אני לא יכולה להשמיד את הרוע, את הטרור, למחוק את הרוצחים והרוצחות האלה מהיקום,
וגם לא מהארץ שלי
וזה יישאר כך בכל מקרה, לא משנה מה אעשה
אני לא יכולה למנוע את התוצאות של זה,
גם לא יכולה לשקר ולהגיד שזה שווה את זה,
אבל זה עדיין לא משנה את זה.
גלעד, ברוך שובך הביתה!
וקצת מחולקת, יחד איתך, רוצה לבקר את המדינה הזאת, למה לקח להם 5 שנים כדי לעשות את זה,
לא. אני עדיין חושבת שזה לא היה נכון,
אבל כבר ממילא עשיתם את זה, לא?
ועדיין,
אני לא יכולה לשנות את העבר,
או את העתיד,
וגם לא לשקר ולהגיד שזה שווה את זה,
אבל זה עדיין לא משנה דבר.
אני עדיין מחייכת כשאני כותבת את זה:
גלעד,
ברוך שובך הביתה!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
