"מישהו פעם אמר לי משפט חכם"
אני אומרת לו
הוא מביט בי מבעד לעיניים דומעות
קשוב
"יש הרבה אנשים, אבל מעט בני אדם"
הוא ממשיך להביט בי, מחכה
ואני מדברת מהלב, ישר אל הלב
אומרת שדוקא בין אנשים שהם חיות
שישאר בן אדם
משהו במבט שלו מתחמם
מנוחם
והוא ממשיך לבכות
אני מניחה יד על הכתף שלו
ומציצה לתוכי, דרוכה
להרגיש אבל לא לחוות
אני איתו, באיכפתיות כנה
אבל האיכפתיות הזאת כבר לא פוגעת בי
אני מצליחה לנתק.
זה האיזון המדוייק אליו שאפתי
בלב מסתמן לי וי קטן של גאווה
על היכולת שלי לעזור מבלי להיפגע
.
בגדים מוכתמים בדם, ראש פתוח
"אני חזק" הוא אומר "יכולתי להחזיר, יכולתי לנצח"
"אתה יודע איך מנצחים?" אני שואלת אותו
הוא ממשיך למלמל מילים מקוטעות בבכי
אבל אני חוזרת על עצמי ושואלת שוב
"אתה יודע איך באמת מנצחים?"
הוא שוב מרים אליי מבט, קשוב
"כשאנשים מנסים לפגוע בך תסתכל להם ישר בעיניים ותראה להם שהם לא מספיק חזקים כדי לשנות את מי שאתה"
"...זה מה שעשיתי" הוא עונה
ואני יודעת שברגע הזה הוא מסתכל לבפנים
ומסמן אצלו וי קטן של ניצחון
אני נפרדת ממנו לשלום
והמבט שלו מואר
הכתפיים זקופות
הוא אומר תודה ומתרגש
והתודה הזאת נוגעת בכולי
כי אני יודעת, התודה הזאת שלי
אני מסתכלת עליו, הוא מחייך
ואני יודעת שהוא יהיה בסדר
הוא בן אדם חזק, אני רק אמרתי את זה בקול
...מסתבר שזה הספיק
לפעמים מגע חם ואמפתיה זה בפשטות -כל מה שאנחנו צריכים-
לא השתמשתי במילים שלי
לקחתי אותם מאדם אחר
בדיוק באותו המקום, כמעט באותה סיטואציה
והמילים האלה היו שם, כאילו חיכו למקרה הזה
הייתי קשובה לאחד
ויכולתי לעזור לשני
אני אוספת לי, אחת לאחת
את כל אותן פנינים בדרך
וכשאני נתקלת באדם שזקוק
אני יכולה פשוט לשלוף פנינה ולתת לו
רק שלתת אותה, לא לוקח אותה ממני לעולם.
וההרגשה הזאת,
זאת ההרגשה הכי טובה בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
