אני על קרש דק
קרש דק, גס ומחוספס
ועם כל פסיעה שלי נושרים למטה עוד שבבי עץ
אני על קרש דק
ותהום שחורה תחתי
אני פוסעת קדימה, עקב בצד אגודל
אני פוסעת קדימה, באומץ
אבל דחיפה קטנה מספיקה בשביל לערער לי את היציבות.
ואני, אני כבר לא יודעת מה בסדר ומה לא
כבר לא יודעת מה אני ומה הם
אני לא מצליחה להריח את הסכנה לפני שהיא מגיעה
והסכנות, הן רודפות אותי
נדבקות כמו מגנט
הסכנות מתקרבות אליי
ואני מצליחה להיאבק בהן (עדיין)
אבל זה לא גורם לי להרגיש חזקה יותר
לא
זה גורם לי להרגיש אבודה ומיואשת
כי הסכנות האלה (סכנה זאת לא המילה הנכונה אבל אני לא יודעת איזו מילה כן)
הן רודפות אותי
והן כבר שברו כל סטטיסטיקה הגיונית.
ופתאום אני מסתכלת
והכל בי נראה כ"כ ברור כ"כ
אבל זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר
לא
זה רק גורם לי להרגיש אבודה ומיואשת
כי אני מנסה
מנסה כ"כ חזק
ואני נלחמת, נאבקת
בשיניים, בציפורניים, בכל מה שיש לי
באומץ
עם כל מה שזה דורש
להסתכל לתוך עצמי
ולראות את המקומות הכי נמוכים
הכי חלשים
הכי נואשים
בי
ופתאום...
פתאום אני מסתכלת עליי ומבינה כ"כ...
מבינה שגדלתי בעולם מעוות
אבל זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר
זה לא אני, זה העולם שמעוות
אבל איך אצמח ישר מתוך, בתוך עולם כזה?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
