זאת כנראה הפעם הראשונה שאני אגיד את זה כך בקול
חד חלק וברור
איכפת לי מה חושבים עליי
איכפת לי איך תופסים אותי
איכפת לי מממבטים שופטים וביקורתיים
זאת כנראה הפעם הראשונה שאני אגיד את זה כך בקול
חד חלק וברור
"איך יסתכלו עליי" היתה חלק מכובד מהסיבה שבחרתי בשירות לאומי
אחרת הייתי פשוט מתנדבת
"איך יסתכלו עליי" היתה הסיבה שהמשכתי לשקול להתגייס גם חודש אחרי שירות לאומי במדא
ומדא זה השירות הכי משמעותי שיכולתי לבחור בעיניי
אני תומכת בגישה של "תעשה מה שמרגיש לך נכון, לא משנה מה אחרים חושבים"
אבל תראו אותי עכשיו
אני ממשיכה רק בגלל מה אחרים יחשבו עליי אם לא
כי את האמת?
שאני רוצה הביתה
וכשאני אומרת הביתה אני לא מתכוונת ל4 קירות שגרתי בהם כל החיים שלי
אני מתכוונת לעיר שלי
למקום הבטוח המוכר
כי כן, אני צריכה את היציבות הזאת
את הקרקע מתחת לרגליים שלי
ידעתי את זה כל הזמן
כי כן, עם כל השינויים שעברתי ועדיין
אני צריכה את היציבות הזאת.
וכן, ידעתי את זה כל הזמן
פשוט קיוויתי שאני חזקה יותר
ואחרי 4 חודשי שירות
בעיר זרה, בדירת שירות מחורבנת
אני פשוט רוצה הביתה
אבל אני לא יכולה
אף אחד כבר לא יושיט לי יד
קיבלתי את כל העזרה בעולם בשביל לצאת מהבית
לא אקבל אותה בשביל לחזור
ומה באמת קרה שם?
קבלו את התשובה האמיתית
כל מה שאגיד, כל מה שאמרתי
כל מה שאמרתי היו אלף ואחד תירוצים
בשביל לא להודות באמת
ברחתי.
היה לי רע בבית
היה לי רע המבטים שלהם
תמיד ניסיתי לברוח מארבעת הקירות האלה
מהזכרונות שהם טומנים, מהמחשבות שבאות אליי כשאני שם
ממי שאני שם, ומהם.
לא הרגשתי בבית
לא
היה לי טוב יותר רחוק
הלכתי לאבא
ולקחו אותי משם כמעט בכוח
אחרי 8 חודשים שפרחתי
לא, הם, המבוגרים, שיודעים הכל
חושבים שהם יודעים הכל
הם אמרו שאני צריכה את הבית
שהדירת רווקים שלו לא נקראת בית
אבל את האמת? שפשוט היה לי שם טוב.
וברחתי
רצתי מהר כ"כ
היסטרית
וכל מה שחיפשתי היה ביטחון
מקום שאוכל להתפרק בו כשהיום יתרסק עליי
ברחתי
ודווקא מרחוק אני ואמא שלי הצלחנו למצוא שפה משותפת
היא למדה לקבל אותי, אני למדתי להבין אותה
ולראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי
היא נתנה לי גב
באמת, לא רק במילים
ורחוק...
רחוק מהבית רחוק מהכל
אין לי אפילו חברים
אין לי לאן לברוח
ובסוף היום ההתרסקות כואבת מידי
הנה, קבלו עוד וידוי
זה לא בגלל התנאים של הדירה
זה פשוט כי היא לא מרגישה כמו בבית
הקירות הלבנים לבנים האלה
והריח הזר הלא נעים
ופנים שחורות זרות
והלילות הלבנים
זה פשוט לא מרגיש כמו בית
ואף אחד כבר לא יושיט לי יד עכשיו
זה או לוותר על הכל או להמשיך קדימה
וכמו תמיד
...אני מרימה ידיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
